פרשנות בגרוש

קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:

קִצה הקָרב של מפלגת השמאל הימנית

      קדימה, המפלגה הגדולה בישראל וה"אופוזיציה" המרכזית לממשלה, חזרה (בקושי) לכותרות לאחרונה בעקבות הפריימריס הקרבים לראשות המפלגה בשבוע הבא. היעדר חשיפה תקשורתית משמעותית לפריימריס, למרות שככל הנראה יהיו מאוד צמודים ואי אפשר באמת לחזות מי ינצח, ממחיש היטב את מצבה של המפלגה, ואולי של הדמוקרטיה המפלגתית כולה. מישהו יכול להגיד לי על מה בדיוק הפריימריס האלה? איזה מאבק אידיאולוגי בדיוק מתנהל פה, ומה חשיבותו לפוליטיקה?
את קדימה הקים שרון ב-2005, אחרי שכבר הספיק לבצע את ההתנתקות (בניגוד למה שהתקבע בזכרון הציבורי). עד היום לא ברור לי בשביל מה הוקמה המפלגה. שרון הרי שלט ביד רמה בליכוד, והיה לו פופולריות רבה בציבור כיקיר התקשורת. לא היה סיכוי ממשי שיפסיד בפריימריס לנתניהו, שבאותו זמן היה בשפל תדמיתי בעקבות כהונתו כשר האוצר וניסיון הפוטש מטפטף הזיעה שנכשל. בניגוד למה שמקובל לחשוב (בקרב wishful thinkers מקצועיים), שרון לא התכוון לבצע מהלך נוסף של נסיגה בגדה או הסכם עם הרש"פ. אמנם אין לי דרך להוכיח את זה, אבל מהכרות עם האידיאולוגיה של שרון, זה נראה די ודאי. הרי ההתנתקות יצאה לאויר העולם בדיוק בתקופה שבה החל לחץ מדיני בינ"ל על ישראל עקב הקפאון המדיני. באותה העת סוריה של בשאר אסד היתה מבודדת והתחננה למו"מ בלי תנאים מוקדמים. גם הסכם ז'נבה התפרסם מתוך מטרה לנפץ את המיתוס הרווח של "אין פרטנר". כדי להדוף את כל אלה, ואולי כדי להדוף את העמדתו לדין (זאת באמת שאינני יודע, אבל זה בהחלט מתאים לו), יצא שרון עם תוכנית ההתנתקות. זו לא היתה כזו תפנית אידיאולוגית, להיפך. המהלך נעשה בדיוק כדי למנוע נסיגה בגדה ובגולן ולהשאיר בעינו את קפאון תהליך שלום, הן עם הסורים והן עם הפלשתינים (ההתנתקות אמנם כללה גם כמה התנחלויות בודדות בצפון השומרון, אבל גם פה היה מהלך טקטי, מעין חזרה על 'עזה ויריחו' כדי "להראות" שהכוונה היא לא רק להיפטר מעזה). תהליך השלום היחיד ששרון היה מעוניין בו היה עם האמריקנים, ותמורת ההתנתקות ישראל קיבלה את מכתב בוש המפורסם, שלפי פרשנויות מסוימות נותן לגיטימציה לגושי ההתנחלויות הגדולים. ואכן, שמירה על ההתנחלויות בגדה היתה מטרתו של שרון. זכורה לרעה התבטאותו של ויסגלס, שההתנתקות נועדה לספק פורמלין כדי למנוע תהליך שלום. משהתבצעה ההתנתקות, תוך מחיר כבד ו'קרע' בעם ששווק היטב למצלמות הזרות (וכמובן גם בתקשורת שלנו), השיג שרון את אותו מרווח מדיני שביקש להשיג. קשה לי להאמין שהיה יוזם פינוי נוסף ללא לחץ חיצוני.

יאיר לפיד – האדם והתופעה

הלוואי שיכולתי לכתוב שאני אדיש כלפי יאיר לפיד, ושהליכתו לפוליטיקה לא מזיזה לי כהוא זה. אולם כנראה שאינני יכול לכתוב זאת, ומעידות על כך עקיצותיי הקטנות אותו בשלושה פוסטים קודמים (הסקר בפוסט הראשון, האזכור האגבי והקריקטורה בפוסט על החבובות, ואפילו בפוסט על מקומם של הערבים בדמוקרטיה מתחתי ביקורת על דבקותו הפחדנית בקונצנסזוס). אין לי מספיק מידע כדי לחוות דעה על לפיד האומן, אבל הדימוי הציבורי והתקשורתי שבנה לו מחליא אותי. השטחיות, היהירות, הניסיון המכוון לסמל איזו ישראליות מזויפת באמצעות קיטש והיצמדות לקונצנזוס הקדוש, שכביכול מתבקש מתפקידו כ"עיתונאי", שמדויק יותר להגדיר כהתחפשות לעיתונאי בעודו ממשיך בתפקידו הקודם כמראיין בתוכנית בידור (על חלק מהדברים האלו כתב ביתר הרחבה יוסי גורביץ' בפוסט מומלץ). כנראה שתכונות אלו בולטות ומעצבנות אנשים רבים, אחרת לא היה ניתן להסביר את המספר הרב של פרסומים הלועגים לו בשלל דרכים יצירתיות – קומיקס, גרף, ביקורת ספרות, דיאלוג, ואף אני תרמתי את חלקי הצנוע בקריקטורה.

 יש גם דברים טובים לומר על יאיר לפיד, תתפלאו. הוא חתיך. שרירי. ניחן בשורשי שיער חזקים ביותר, שמונעים בכל כוחם נשירה ונלחמים בחירוף נפש כנגד פגעי הזמן ונזקי הג'ל. הוא לא צובע, למרות שהוא מאפיר לגמרי. הוא מוצלח, אחרת לא היה מגיע למעמדו ולעושרו. ויש לו כוונות טובות, כי איזה טמבל יסכן את מעמדו ואהדת הציבור אליו בשביל הרפתקה פוליטית בה הוא צפוי לחטוף מכל עבר?! (הביקורת אכן החלה עם שערוריית הדוקטורט בבר-אילן.) אך גם טענה זו אינה מדויקת, כי אני מניח שלפיד עשה סקרים לפני החלטתו לרוץ לפוליטיקה והבין שמקומו בכנסת, ואולי אף כשר בממשלה, מובטח. מהבחינה הזאת, הקמת רשימה עצמאית לכנסת מתוך עמדת הדיקטטור השליט במפלגה נוסח ליברמן אינה הימור כה גדול כפי שהוא ותומכיו מנסים לצייר. אי אפשר להשוות זאת לכיתות רגליים בפריימריס של מפלגה קיימת, דבר ששלי יחימוביץ' עשתה כשפרשה מערוץ 2. ניצן הורוביץ ואורי אורבך אמנם הוצנחו לרשימותיהם השונות בלי עבודה קשה מדיי, אבל שניהם נכנסו במנדט האחרון של מפלגותיהם, כך שההימור שלהם בוודאי היה גדול יותר (מעניין שפרישתו של לפיד מהבחינה הזאת דומה ביותר לפרישתו של אביו – לא מפתיע). אבל שוב, ללפיד עדיף ללבוש עניבה באולפן ממוזג מאשר להצטופף בחוגי בית, ובחירתו בפוליטיקה בכל זאת מעידה שיש לו כוונות טובות. במערכת הפוליטית שלנו, זה לא מעט.

איראן – הכינו את המקלטים

"כוס אמק" – אמרתי פעמיים כשראיתי את הכתבה הזו ב"הארץ" והזו ב-ynet (לעצלני הקלקה: שר ההגנה האמריקני מעריך שישראל תתקוף באיראן עד יוני). פעם ראשונה כוס אמק – כי אני לא יכול לכתוב על יאיר לפיד כפי שהבטחתי כשיש משהו הרבה יותר אקטואלי וחשוב, ופעם שניה כי אני באמת חושש לחיי ולחיי משפחתי. בראיון עם עמי איילון לפני זמן רב, כשנשאל אם הוא חושש שהטרור יגבר כתוצאה ממדיניות הממשלה, הוא טרח לתקן שהוא לא חושש (חלילה!) אלא מזהיר. ובכן, אני לא חושש להצהיר שאני הרבה יותר מחושש מאפשרות ממשית של תקיפה ישראלית באיראן ומהתגובה הצפויה לה, ולא אכפת לי אם אהרוס את המוניטין שלי כגבר-גבר או אם אואשם ביהדות גלותית.

לדיון הציבורי בנושא הגרעין האיראני כבר פז"ם מכובד. הנושא עלה לראשונה (למיטב זכרוני) בשנות ה-90 על-ידי מפלגת העבודה כאמצעי לגיוס תמיכה בתהליך השלום, בתור הטיעון המפחיד הנגדי לתרחישי הבלהות של הליכוד מנסיגת צה"ל מהשטחים. לאחר שהנושא נשכח בשנות האינתיפאדה השניה ומלחמת המפרץ השניה, הוא עלה שוב בסביבות 2004-5, כמה חודשים לפני שרה"מ דאז שרון מינה את חלוץ לרמטכ"ל. רבים חשבו שמינוי של מפקד חיל האויר לתפקיד זה לראשונה נועד בשביל תקיפה צפויה באיראן. מאז הנושא לא ירד מסדר היום. אולמרט התעסק בו בין החקירות שלו למלחמות, וב-2007 הוא אפילו הצליח להשמיד כור גרעיני בשלבי התהוות בסוריה. ונתניהו, בהיותו ראש אופיזיציה בראשות ליכוד מצומק, השתמש בו כדי לעורר שוב את אותם פחדים, שבין אם הם מוצדקים ובין אם לאו, תמיד תמיד מהווים עבור הליכוד את דרך המלך חזרה לשלטון. וגם לאחר שחזר לשלטון, ולמרות שאין שום איום ממשי על הקואליציה, הנושא נשאר על ראש סדר היום של הממשלה בנאומים שונים ובדיוניה עם ארה"ב, שמידי פעם מודלפים (כמו ההדלפה האחרונה – שני הלינקים למעלה).

הגרירה של הנושא הזה לאורך כל כך הרבה שנים, והשימוש הפוליטי הציני שנעשה בו, כמו גם אינספור תאריכי יעד מדומים שהוצבו כבר בתקופה של שרון – נקודות זמן "אל-חזור" גרעיניות למיניהן שאסור שאיראן תגיע אליהן (ולמעשה, היא חצתה נקודות אלה מזמן, כי בתחילה רצו למנוע ממנה את הטכנולוגיה והידע לייצר פצצה, וכיום כבר יש לה את שניהם) – חספסו את העור של רבים, עור עבה מלכתחילה שספג כבר כל כך הרבה. כבר התרגלנו לדיבורי ה"זאב זאב" האלה ופיתחנו סוג של שאננות לגבי התקיפה באיראן – שאננות שמסתדרת יופי-טופי עם השאננויות האחרות בנושא הפלסטיני, בהדרדרות הדמוקרטיה ובסוגיות כלכליות. אז בוקר טוב לכולם, הכינו את המקלטים, הצטיידו במסכות, במים מינרלים, ובמסקינטייפ – תקיפה באיראן היא כבר לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי.

על ערבים, דמוקרטיה ואומץ

יש, מן הסתם, איזשהו הימור מבחינתי בפוסט הזה – הפוסט הפוליטי הראשון. עד עכשו היה מאוד נוח לכתוב על דברים גלובליים, שמגרים את בלוטות החשיבה והצחוק, אבל לא מעצבנים אף אחד. למעשה, עד עכשו הייתי כמו יאיר לפיד, רק עם פחות שרירים, כסף, מראה, שיער, מעריצים, קשרים וכשרון (נראה שיש לי איזושהי אובססיה לגביו, אולי הגיע הזמן להעלות את הנושא בטיפול הבא). בעוד כמה שורות אחצה את הקוים, ואני מניח שאעצבן – ואולי אף אאבד – את חלקכם. אם מחד ניתן לומר שההחלטה לעשות זאת היתה שרירותית (כי כל החלטה היא כזו, ומי שעוקב כבר יודע), מאידך היתה זאת החלטה בלתי נמנעת עבורי, החלטה שאני מחויב לעשות בגלל אופיי ובגלל מי שאני – תכונות שבמידה רבה נגזרו עליי, ולכן אפשר לטעון שזו גם גזירת גורלי.

הפוסט הזה נולד לאחר שראיתי את הכתבה הזו. בקצב האירועים המסחרר בארץ, כבר לא מדובר אפילו בחדשות האתמול, אבל הנושא חשוב ורלוונטי מכיון שמדובר בריטואל קבוע שחוזר על עצמו כל כמה חודשים – מדובר בעוד סיבוב, לא הראשון ולא האחרון, של התכתשות בין ח"כ חנין זועבי (בל"ד) לחברי כנסת קולניים מהימין, או (כשעושים זום אאוט) בהתכתשות בין ערבי ישראל כפי שהם מיוצגים בכנסת לבין הקונצנזוס הישראלי-יהודי-ציוני, כפי שהוא מיוצג על-ידי הקואליציה, שבנושא הזה גם נתמכת על-ידי קדימה ומספר ח"כים ממפלגת העבודה. בסיבוב הנוכחי, זועבי עוררה זעם לאחר שצולמה באותו חדר עם כמה מבכירי חמאס בטול כרם, ביניהם יו"ר המועצה המחוקקת מטעם חמאס עזיז דוויק, במפגש שנועד לברך אותו על שחרורו מהכלא הישראלי, לאחר שריצה 3 שנות מאסר שנגזרו עליו ב-2008 על-ידי בין-דין צבאי בגין חברות בארגון טרור, בעקבות מעצרו ב-2006 כחלק מגל המעצרים בגדה בעקבות חטיפת גלעד שליט. (בינתיים, הוא נעצר שוב באשמת חברות בארגון טרור, וגם התפרסמו תמונות נוספות של ח"כים ערבים אחרים עם בכירי חמאס.)