ככה זה בגטו

דבר מופלא קורה עכשו בארץ. מצד אחד, בערך חצי מאוכלוסיית המדינה, אם לא יותר, נמצאת בקו האש של הרקטות של החמאס, ומקבלת זאת בהכנעה. אף אחד לא פוצה פה, לא מפגין, לא מתנגד למה שקורה – לא בכנסת, לא בתקשורת, אפילו לא בקרב האליטות ה'שמאלניות'. ומהצד השני, אף אחד לא באמת מאמין שהמבצע הנוכחי ישיג איזשהו הישג כלשהו, מלבד הפסקת אש קצרה ושברירית ששררה גם לפני המבצע.

קשה לתפוס את המשמעויות הפוליטיות של האמור לעיל. היה אולי אפשר להבליג על כך בהבנה אילו היה מדובר במצב זמני של חירום. אבל מצב החירום הוא תמידי. גם אי אפשר להאשים בכך את הזכרון הקצר של הציבור ולחכות להתפכחותו – הרי כולנו זוכרים את המערכה הקודמת של עמוד ענן רק לפני שנה וחצי, על הציפיות הגדולות שהיו בתחילתה והצוק האיתן עליו הן התנפצו בסופה. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

מה רע עשו היהודים?

הבקתה הצנועה, הגדה והאנשים שהקיפו אותנו, עמדו בהירים מול עיני בשעה שיצאתי לכתוב את ספרי "באדנהיים עיר נופש", "תור הפלאות", "רצפת אש" וספרים אחרים. את המראות ואת התחושות שאבתי מהם. זו לא היתה היזכרות קלה ולא כתיבה קלה. המגע עם מראות ילדות הוא תמיד מגע כואב, מה גם שהאנשים שהתהלכו שם, הורי ואנשים שהיינו קרובים אליהם, לא ידעו מה צופן להם העתיד.

הם היו יהודים, אך כבר לא ייחסו חשיבות ליהדותם. אבא היה אומר, "לא אכחיש שאני יהודי, אך לא אתפאר בזה. מה שהאנשים מלעיזים עלי לא מעניין אותי. אני משתדל להיות הגון וראוי לתואר בן אדם."

אבל האיכרים המקומיים, צעירים וזקנים, מבטיהם בדרכם לשדות ובחזרה מהם אמרו רוגז ואיבה. הם אמנם השכירו לנו את בקתותיהם וסיפקו לנו מצרכים, אבל לא עשו זאת באוות נפש. היה להם קול מיוחד כשדיברו אלינו, קול יהיר ומתנשא, ובדרכם ביום ראשון לכנסייה לא התאפקו וקראו בקול, "המשיח אינו סובל יהודים. יבוא יום והוא יעשה בהם שפטים."

"מה רע עשו היהודים?" שאלתי את אמא.
"היהודים אינם שונים משאר בני האדם."
"למה שונאים אותם?"
"יש בני אדם רעים, שמבדילים בין אדם לאדם, בין עם לעם, מייחסים לעם אחד תכונות רעות ומחשבות זדון. הם לא רואים את הטוב בבני אדם, אלא את היוצא דופן והרע. עלינו לומר בקול רם: אין הבדל בין אדם לאדם. כולם נבראו בצלם אלוהים," דיברה אמא בהתרגשות.

זה קולה של אמא באור היום, אך בלילה, לפני שאני הולך לישון, דבריה רכים יותר. בלילה היא אינה משתמשת במילים קשות. היא מספרת לי על ילדותה בקרפטים ועל אורחות חייו השקטים של סבא. ויש לי הרגשה שהיא רוצה לנטוע בי את השדות ואת המטעים שמקיפים את בית העץ של סבא, את בית הכנסת הקטן ואת התפילה.

באחד הלילות הפתיעה אותי ואמרה לי, "שמע ישראל," ומיד הוסיפה, "זו תפילה שמסיימת את היום. לכל תפילה יש ניגון ששייך לזמן של אותה תפילה. כשקוראים 'שמע' רואים את צבעי הלילה הרכים."

"למה עזבת את הקרפטים והלכת העירה?" שאלתי את אמא.
"הלכתי אחרי אבא, אבא אוהב את העיר, את הרחובות ואת בתי הקפה, את התיאטרון ואת הקולנוע."
"למה קשה לו להתפלל?"
"הוא ניתק עצמו מאמונת אבותיו."

להמשיך לקרוא

השקרים של דובר האמת נתניהו

איך זה יכול להיות שכל העולם מפגרים, חוץ מאיתנו? מה, אף אחד לא קולט עם מי יש לנו פה עסק???

להמשיך לקרוא

הימים הנוראים

סוף סוף נגמרו הימים הנוראים. אתם יודעים, הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותם ימים עם אינפלציה חדה במליצות ובטקסטים שחוקים לעייפה. בשנה שעברה קראתי לזה חלילות (תוך חידוש השפה העברית). השנה שמחתי לגלות שאני לא לבד*.

כשאני כותב סאטירה, אחת הנוסחאות המשמשות אותי היא שפה גבוהה המתנפצת על קרקע המציאות הנמוכה – המגוחכת, האינטרסנטית, ולעיתים אף האכזרית.  בימים הנוראים האלו, כמאמר הקלישאה (הנה, עוד אחת), המציאות עולה על כל סאטירה. להמשיך לקרוא

הפרהוד: טרגדיה אנושית, טרגדיה פוליטית

בתחילת חודש יוני ציינה קהילת עולי בבל (ידועים יותר בכינוי 'העיראקים') את יום השנה לפרהוד. למה רק הקהילה העיראקית ציינה זאת ללא מוסדותיה הרשמיים של המדינה – לזה עוד אחזור. אבל קודם כל, מה זה הפרהוד? אם אינכם יודעים, זה לא מפתיע אותי. גם אני לא ידעתי, ואני עוד חצי עיראקי. מסתבר שהבושה וההסתרה אינן רק נחלתן של יהודי אשכנז (אם כי כמובן מדובר בסדרי גודל וזוועה אחרים לגמרי). אבל לא רק בבית לא הזכירו את זה, גם בית הספר לא טרח ללמד את זה, או שמא זה נבלע שם כהערת שוליים בין שאר הזוועות שעברו על היהודים באירופה? מקומו של הפרהוד נפקד גם מהזכרון הישראלי הקולקטיבי ומן התרבות השלטת, ולא נמצא איזכור שלו כמעט בעיתונות ובמדורי הדעה. למעשה, אני עצמי לא הייתי מתוודע להתרחשותן של פרעות ביהודי בגדד אילולא קראתי על כך בספרו של אלי עמיר מפריח היונים לפני מספר חודשים.

ה"פרהוד", כלומר הפוגרום או הפרעות, מתייחס לרצח של יהודי עיראק (בעיקר יהודי בגדאד) ולביזת רכושם שהתרחשו במהלך חג השבועות תש"א, 1-2.06.1941, בידי המון ערבי מוסת (יש הקוראים לפרהוד מאורעות תש"א). להמשיך לקרוא

מנהיג מסוג שלא הכרנו

תופעת המנהיגות הפכה בשנים האחרונות לנושא מחקר פופולרי ונדרש במספר דיציפלינות: מדע המדינה, כלכלה, לימודי בטחון, סוציולוגיה, היסטוריה, וכד'. חשיבותה של המנהיגות עלתה עשרות מונים בעולם המודרני, בו הטלויזיה מביאה את דמות המנהיג לכל סלון, משם הוא מדבר ישירות עם העם ומאפיל על מוסדות ותיקים של הפוליטיקה, כמו האידיאולוגיה והמפלגות, שהפכו אנכרוניסטיות.

להמשיך לקרוא

הבאנו נכבה עליכם

נתחיל בעובדות.
במהלך מלחמת העצמאות, 726,000 פלשתינים, לפי הערכות אונר"א, "עזבו, ברחו או גורשו" – כהגדרת ויקיפדיה, כנראה מתוך חוסר יכולת להכריע או לברר כמה לכאן וכמה לכאן, ועקב ההשלכות הפוליטיות של כל הכרעה; אאמץ את ההגדרה. לפי הערכת עמותת 'זוכרות', מדובר ב-750,000 פלשתינים וב-530 כפרים שנחרבו. אם ניכנע לרוח התקופה ונבטל את שני הממצאים של שני ארגונים אלו על יסוד אנטי-ציונותם או אנטישמיותם, אפשר לאמץ את הנתון הרשמי בו נקבו דוברי ממשלת ישראל: 520,000 בקירוב. אכן יש מחלוקת על המספרים, והאמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע (בני מוריס קבע את הטווח 760,000 – 600,000), אבל התמונה הכללית ברורה: מאות אלפים עזבו, ברחו או גורשו. מאות כפרים נחרבו. (הנתונים, למעט של 'זוכרות', מתוך ויקיפדיה, ראו הערת שוליים מס' 1. ראו גם את הפוסט של אור שחר על ההסתרה המכוונת של ההיסטוריה הזו ע"י משרד החינוך).
להמשיך לקרוא

יום של הון פוליטי וחלילות: פוסט עדכון בעקבות יום השואה

ביום השואה אתמול פרסמתי פוסט בו הצעתי מתכונת אחרת או נוספת לציון יום השואה, מתכונת המבוססת על התנהגות בכבוד ובאהבה לכל אדם באשר הוא אדם. בפוסט ציינתי בדרך אגבית ולא מספיק מפורטת שתי נקודות שהעלו תמיהות משני מגיבים שונים (כפיר וא. מוקד):

  1. מדוע נאומו של נתניהו בערב יום השואה, בו שוב הזהיר מפני שואה מתקרבת בדמות הגרעין האיראני, מהווה בעיניי עשיית הון פוליטי?
  2. מדוע אני מכנה את הטקסים ביום השואה 'חלולים'?

עקב ה'גזרות' שגזרתי על עצמי ביום השואה, לא ממש יכולתי לענות על שתי שאלות אלו אתמול, הרי גם בכך יש משום עשיית הון פוליטי (אבל נדמה לי שבכל זאת מעדתי פה ושם), אולם כעת משחזרתי לסורי, אני שמח לענות ומודה לשואלים.

להמשיך לקרוא

התינוקת שוב בוכה

– אוף, התינוקת שוב בוכה
– היא לא רעבה?
– שבעה לגמרי, לא יונקת
– חיתול?
– בדקתי
– אולי גזים?
– עשתה כבר
– אולי קר לה?
– לא
– אז אולי חם לה?
– גם לא. היא לבושה כמו שצריך.
– טוב, אז זה כנראה בגלל יום השואה.