תגיד, אתה צם?

"מה, באמת?" שואלים אותי בדר"כ, כשאלת המשך. תשובתי משום מה מפתיעה אנשים שלא כ"כ מכירים אותי, אולי כי זה לא מסתדר להם עם הדימוי השוכן במוחם של השמאלני הממושקף הרציונליסט והמתנשא שחציו ממוצא עיראקי. השנה גם נשאלתי למה אני צם, ועניתי: "הרגל". להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

על ערבים, דמוקרטיה ואומץ

יש, מן הסתם, איזשהו הימור מבחינתי בפוסט הזה – הפוסט הפוליטי הראשון. עד עכשו היה מאוד נוח לכתוב על דברים גלובליים, שמגרים את בלוטות החשיבה והצחוק, אבל לא מעצבנים אף אחד. למעשה, עד עכשו הייתי כמו יאיר לפיד, רק עם פחות שרירים, כסף, מראה, שיער, מעריצים, קשרים וכשרון (נראה שיש לי איזושהי אובססיה לגביו, אולי הגיע הזמן להעלות את הנושא בטיפול הבא). בעוד כמה שורות אחצה את הקוים, ואני מניח שאעצבן – ואולי אף אאבד – את חלקכם. אם מחד ניתן לומר שההחלטה לעשות זאת היתה שרירותית (כי כל החלטה היא כזו, ומי שעוקב כבר יודע), מאידך היתה זאת החלטה בלתי נמנעת עבורי, החלטה שאני מחויב לעשות בגלל אופיי ובגלל מי שאני – תכונות שבמידה רבה נגזרו עליי, ולכן אפשר לטעון שזו גם גזירת גורלי.

הפוסט הזה נולד לאחר שראיתי את הכתבה הזו. בקצב האירועים המסחרר בארץ, כבר לא מדובר אפילו בחדשות האתמול, אבל הנושא חשוב ורלוונטי מכיון שמדובר בריטואל קבוע שחוזר על עצמו כל כמה חודשים – מדובר בעוד סיבוב, לא הראשון ולא האחרון, של התכתשות בין ח"כ חנין זועבי (בל"ד) לחברי כנסת קולניים מהימין, או (כשעושים זום אאוט) בהתכתשות בין ערבי ישראל כפי שהם מיוצגים בכנסת לבין הקונצנזוס הישראלי-יהודי-ציוני, כפי שהוא מיוצג על-ידי הקואליציה, שבנושא הזה גם נתמכת על-ידי קדימה ומספר ח"כים ממפלגת העבודה. בסיבוב הנוכחי, זועבי עוררה זעם לאחר שצולמה באותו חדר עם כמה מבכירי חמאס בטול כרם, ביניהם יו"ר המועצה המחוקקת מטעם חמאס עזיז דוויק, במפגש שנועד לברך אותו על שחרורו מהכלא הישראלי, לאחר שריצה 3 שנות מאסר שנגזרו עליו ב-2008 על-ידי בין-דין צבאי בגין חברות בארגון טרור, בעקבות מעצרו ב-2006 כחלק מגל המעצרים בגדה בעקבות חטיפת גלעד שליט. (בינתיים, הוא נעצר שוב באשמת חברות בארגון טרור, וגם התפרסמו תמונות נוספות של ח"כים ערבים אחרים עם בכירי חמאס.)

להמשיך לקרוא

על גורל ושרירותיות –או– דו-הקרב בין ג'ק שפרד לג'ון לוק

נולדתי לתוך עולם נתון מראש, ממש כאילו ניתנו לי החיים על תנאי שאקבל מראש את גזירת גורלי ללא השפעה כלשהי עליו, ללא שלב טיעונים בו יכולתי אני להציג את רצונותיי ודרישותיי. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות נמוך, קצר-רואי ושחור-שיער, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיוולד יהודי, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה בהורים שלי או אולי מעדיף הורים אחרים. אפילו על השאלה הראשונית – האם אני מסכים לתנאי הזה מראש – מישהו אחר כבר ענה בשבילי, בלי לשאול, בלי להתייעץ, והותיר לי רק שתי אפשרויות: לקבל את הגזירה או ליטול את חיי לאחר שניתנו לי.

כילד, העולם הוא עובדה מוגמרת, ולמעשה ברור מאליו. היה לי ברור מאליו שאני ישראלי ויהודי, היה לי ברור מאליו שאני הולך לגן הזה או לבית הספר הזה, היה לי ברור מאליו שזאת משפחתי, אלו הוריי, סבתא, סבא, סבתא נוספת, סבא אחד חסר, דודים, דודות. הסקרנים שבילדים – ואני לא בטוח שנמניתי עמם – יתהו מה היה קורה לו נולדו למשפחה אחרת. המסכנים שבילדים – טפו טפו טפו לא אני – יאחלו למשפחה אחרת, אבא או אמא שונים שינהגו בהם אחרת. אבל בבסיס הדבר, גזירת הגורל ברורה כשמש לכל הילדים, כפי שהיתה ברורה גם לי.

באדיבות עדי - אחות יקרה וכשרון כביר

להמשיך לקרוא