לחצים ראשונים מהדוד סם

בטורו השבועי האחרון (2.5.14), מביא נחום ברנע את עדותם של פקידי ממשל בכירים ואנונימים על סבב המו"מ האחרון. הדברים שעולים מהעדויות מפתיעים ומדאיגים: ויתורים משמעותיים של הפלסטינים בסוגיות הליבה (למעט ההכרה במדינה יהודית), ומנגד ביקורת קשה וחריפה על הבנייה בהתנחלויות. בין השורות, ולעיתים אף בתוכם ממש, ניתן גם למצוא רמזים ראשוניים ללחץ אמריקני אפשרי בעתיד. אך אין כוונתי בפוסט הזה לטעון לאשמתה הבלעדית של ישראל, או לדון על אשמה בכלל. המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות המדינית שלפתחנו, על מנת שנוכל להשפיע עליה.

התירוץ שיצליח

המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה במו"מ (על המשך המו"מ) בינינו לבין הרש"פ, אבל הסימנים מראים שהמבוי הסתום כאן. אילו אבו מאזן היה מתכוון להמשיך את הבדיחה הזו שנקראת התהליך המדיני, הוא כנראה לא היה פונה לאחדות לאומית עם החמאס. אבל הוא כנראה הבין שזה לא הולך לשום מקום, ושאפילו הממשל האמריקני הכי לא סימפטי לישראל ב-20 השנים האחרונות לא מתכוון ללחוץ על ישראל ו/או לכפות איזשהו מתווה (וזה עוד ממשל שנתניהו והספונסר שלו פעלו ישירות כנגדו בבחירות; די מאכזב שהממשל אפילו לא העלה מתווה שהעמים יוכלו לקבל, גם אם לא ממשלותיהם). בתנאים האלו, ניתן להבין את הבחירה של אבו מאזן באחדות לאומית פלסטינית הנערכת לקראת הרעה קרבה בחיי הפלסטינים, תוך ניצול הבידוד והחולשה של חמאס בעזה להשגת מתווה שמיטיב עם הפת"ח. והמשמעות היא שאנחנו בדרך לעימות – מדיני, דיפלומטי וחלילה אולי גם צבאי.

אתה הורס לי את הספין

רה"מ נתניהו, בשיחות סגורות בנושא המו"מ:

"ההסתה לא נפסקת לרגע, ואי אפשר לסמוך על הפלסטינים שיילחמו בטרור. לכן אני אתעקש שיהודים יוכלו להישאר במדינה הפלסטינית."

סימולציה עם ערבים

לנוכח ההצעה הישנה-חדשה של ליברמן, או יותר נכון ההתניה, שכל הסדר שלום יעביר את המשולש ואת ואדי ערה למדינה הפלסטינית, עשיתי עם עצמי משהו דומה למה שאהוד ברק התבקש לעשות ע"י גדעון לוי לפני כ-15 שנה, ושמתי עצמי בנעלי אזרח ערבי בטירה, 10 דקות נסיעה מהבית שלי.

אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני

המתקפה המתקרבת על איראן ממשיכה לככב בכותרות, ואף העלתה הילוך בזמן האחרון, ונראה שהיא כנראה תעסיק אותי בזמן הקרוב מעל דפי הבלוג הזה. בפוסט הבא אנסה להעריך – שוב, אך ביתר נחרצות – מה מצפה לנו. בפוסט הזה אתמקד בראיונות שנתן פרס אמש לאמצעי התקשורת, ובעיקר אתייחס לתגובה המאוסה של לשכת נתניהו לראיונות אלו.

פרס יצא אמש לתקשורת בהתנגדות לתקיפה חד-צדדית באיראן ללא תיאום מוקדם עם ארה"ב. יציאתו לתקשורת, יש לזכור, נעשתה לאחר שנתניהו וברק עצמם התראיינו לתקשורת בשבועיים האחרונים במטרה לגייס תמיכה ציבורית: נתניהו בסדרת ראיונות לטלוויזיה בהם הוא ביקש להוריד ממנו את הלחץ מצד מפקדי צה"ל המתנגדים למבצע, וברק בראיון ביזארי במיוחד לכתבלב החביב שלו, ארי שביט. יציאתו של פרס לתקשורת כנגד רה"מ ושר הבטחון היא כנראה עדות נוספת לחוסר האמון שהשניים משרים על סביבתם, ונראה שאם כולם כ"כ דואגים, אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג באמת, ולא רק לקטר (על כך ארחיב בפוסט הבא). בויכוח האם ראוי שנשיא מדינה ייצא נגד ראש הממשלה בפומביות כזאת כנראה שפרס יפסיד, אבל אלו אינם זמנים "רגילים" גם לדעתם של נתניהו וברק, ובמציאות האבסורדית שנוצרה פה, כשמהלכים צבאיים ודיפלומטיים מנוהלים מעל דפי העיתון – מציאות שתרמו לה לא מעט נתניהו וברק עצמם – נראה שהכל כשר. אך היתה זו תגובתה הארסית של לשכת נתניהו לראיונות של פרס שהרתיחה אותי, וכתיבה פוליטית היא תמיד במיטבה ברותחין.