אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני

המתקפה המתקרבת על איראן ממשיכה לככב בכותרות, ואף העלתה הילוך בזמן האחרון, ונראה שהיא כנראה תעסיק אותי בזמן הקרוב מעל דפי הבלוג הזה. בפוסט הבא אנסה להעריך – שוב, אך ביתר נחרצות – מה מצפה לנו. בפוסט הזה אתמקד בראיונות שנתן פרס אמש לאמצעי התקשורת, ובעיקר אתייחס לתגובה המאוסה של לשכת נתניהו לראיונות אלו.

פרס יצא אמש לתקשורת בהתנגדות לתקיפה חד-צדדית באיראן ללא תיאום מוקדם עם ארה"ב. יציאתו לתקשורת, יש לזכור, נעשתה לאחר שנתניהו וברק עצמם התראיינו לתקשורת בשבועיים האחרונים במטרה לגייס תמיכה ציבורית: נתניהו בסדרת ראיונות לטלוויזיה בהם הוא ביקש להוריד ממנו את הלחץ מצד מפקדי צה"ל המתנגדים למבצע, וברק בראיון ביזארי במיוחד לכתבלב החביב שלו, ארי שביט. יציאתו של פרס לתקשורת כנגד רה"מ ושר הבטחון היא כנראה עדות נוספת לחוסר האמון שהשניים משרים על סביבתם, ונראה שאם כולם כ"כ דואגים, אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג באמת, ולא רק לקטר (על כך ארחיב בפוסט הבא). בויכוח האם ראוי שנשיא מדינה ייצא נגד ראש הממשלה בפומביות כזאת כנראה שפרס יפסיד, אבל אלו אינם זמנים "רגילים" גם לדעתם של נתניהו וברק, ובמציאות האבסורדית שנוצרה פה, כשמהלכים צבאיים ודיפלומטיים מנוהלים מעל דפי העיתון – מציאות שתרמו לה לא מעט נתניהו וברק עצמם – נראה שהכל כשר. אך היתה זו תגובתה הארסית של לשכת נתניהו לראיונות של פרס שהרתיחה אותי, וכתיבה פוליטית היא תמיד במיטבה ברותחין. להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הגרעין האיראני: עדכון לחודש יולי

אמנם הכותרות בנושא הגרעין האיראני אף פעם לא דועכות לגמרי, אך נראה שבימים האחרונים ההדלפות שוב במגמת עלייה. בסוף השבוע האחרון התעסקו בסוגיה ביתר שאת הפרשנים הצבאיים והפוליטיים של עיתון הארץ, כשעמוס הראל קובע, ללא שום סייג, שנתניהו וברק כבר החליטו לתקוף. בתחילת השבוע, בזמן ביקורו של מיט רומני בישראל, צוטט יועץ בכיר של המועמד לנשיאות, המצהיר שרומני יגבה את ישראל אם תחליט לתקוף. במקביל, הודלף שתוכנית המגירה האמריקנית לתקיפה באיראן נדונה עם נתניהו בזמן הביקורים האחרונים של צמרת הממשל (ביניהם שרת החוץ קלינטון והשבוע מגיע גם שר ההגנה פאנטה), מתוך מטרה להניא תקיפה ישראלית חד-צדדית. בטמקא דיווח רון בן-ישי (בטון לא מבוהל, יש לציין, אולי כי הבהילות אינהרנטית) שהאיראנים מקצרים זמנים ושבקצב הנוכחי יהיה ברשותם מספיק חומר בקיע לייצור פצצה בינואר-פברואר (כלומר, עוד פחות מחצי שנה).

זה כמובן לא הכל. גם המערכת הפוליטית הפנים-ישראלית מפזרת רמזים ללא הרף בנושא. להמשיך לקרוא

תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? חלק ב'

בפוסט הקודם (חלק א'), הצגתי ארבעה מיתוסים אודות תקיפת הכור הגרעיני העיראקי ע"י ממשלת בגין ב-1981, מיתוסים שנחקקו היטב בתודעה הציבורית ומשמשים הצדקה לאלו התומכים בתקיפה צבאית באיראן – הן באופן מודע ובמתכוון והן באופן סמוי אך מושרש היטב (כחלק משורה ארוכה של מיתוסים המאדירים את כוחות הבטחון):

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הבעיה האיראנית בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

המיתוס הראשון נדון בהרחבה בפוסט הקודם. מומלץ לקרוא את הגרסא המלאה (המכילה גם רקע על התקיפה עצמה). תקציר הפרק הקודם: מחקרים אקדמיים חדשים שנעשו בעקבות חשיפת מסמכים רשמיים של ממשלת עיראק שהפכו נגישים לאחר כיבוש עיראק ב-2003 ע"י ארה"ב, מראים בבירור שתקיפת הכור העיראקי גרמה למעשה להאצת תוכניתה הגרעינית. ערב מלחמת המפרץ, עיראק היתה על סף יכולת גרעינית, ורק טעותו של סדאם חוסיין בתקיפת כווית (וחוסר הבנתו שדבר זה ילכד קואליציה שתילחם נגדו) היא שהצילה את ישראל מלהתמודד שוב עם תוכנית גרעינית עיראקית כעשור בלבד לאחר התקיפה הקודמת.

להמשיך לקרוא

תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? (חלק א')

בעוד אנחנו והעולם המערבי נמצאים על צומת דרכים בכל הנוגע להחלטה כיצד להתמודד עם האתגר של התגרענותה של איראן (אם כי כל הסימנים מראים שמתקפה באיראן היא רק שאלה של זמן), הצלחת המתקפה של ממשלת בגין הראשונה על הכור הגרעיני העיראקי ב-81 משמשת קלף חשוב (אם לא מכריע) בנימוקיהם של מצדדי התקיפה באיראן. המתקפה על הכור העיראקי, הידועה גם בשם מבצע תמוז (או מבצע אופרה), כבר הפכה מזמן לעוד מיתוס בשורה הארוכה של המיתוסים עליהם גדלנו –מיתוסים המשמשים את המדינה ובמיוחד את מערכת הביטחון להאדיר את כוחה, מוסריותה וצדקת דרכה תוך שימת הדגש על מוטיבציה לשימוש בכוח. יתרה מזו, השיח הפשטני והכוחני שכבש (תרתי-משמע) את הבכורה בשיח הציבורי איננו סובל מחשבות עומק או פקפוקים על צדקת דרכנו בבחירותנו החוזרות ונשנות להשתמש בכוח (ולהרחבת נקודה זו, מומלץ מאוד לקרוא את אייל קליין). כך התפתח והתקבע הנרטיב הבא: עיראק פיתחה נשק גרעיני אך ורק כדי להשמידנו; במבצע מזהיר, הצלחנו לסכל את מזימתו של סדאם חוסיין להמיט עלינו שואה שנייה; ועובדה שהצלחנו (וכמובן צדקנו) – עיראק לא הצליחה מאז לפתח נשק גרעיני וישראל רק שגשגה מאז. נרטיב זה נחקק בזכרון ההיסטורי ואף אחד כבר לא מעז לפקפק בו, ממש כשם שההתנתקות התקבעה כטעות שהביאה עלינו את הקסאמים. וזה לא מקרי שהשיח הכוחני מכתיב חרטה על כל נסיגה בעוד הוא מהלל כל מתקפה, תוך כדי בלבול העובדות וסדר הזמנים. אך בניגוד להתנתקות, שקרתה לפני פחות מעשור ולכן עדיין יש בינינו שזוכרים שקסאמים היו כבר לפניה (וגם זוכרים את האבידות של צה"ל בכפר דרום, בנצרים ובציר פילדלפי), מבצע תמוז היה לפני שנות דור, ונראה שאף אחד לא ממש זוכר או מתעקש לברר את העובדות לאשורן.

ארבעה מיתוסים לגבי מבצע תמוז התקבעו בשיח הציבורי, וביתר שאת בשנים האחרונות כשהבעיה האיראנית הפכה אקטואלית יותר:

א.      תקיפה צבאית פתרה את הבעיה (נמשל: יש לפתור את הגרעין האיראני בדרך זו)

ב.      בגין ראה את המצב לאשורו כשתקף באופן חד-צדדי (נמשל: נתניהו – "יורשו")

ג.       פרס התנגד למבצע (נמשל: אין להתייחס למתנגדים לתקיפה באיראן, ובפרט להתנגדותו של פרס, כפי שפורסמה)

ד.      לתקיפה הצבאית לא היה מחיר (נמשל: תפסיקו להפחיד אותנו עם תגובה איראנית)

להמשיך לקרוא