לא רק קשקוש פוסט-מודרניסטי

הבלוג הזה עסק בעברו לא מעט בנרטיבים. המילה 'נרטיב' מעוררת אצל רבים את האסוציאציה "קשקוש פוסט-מודרניסטי", אבל נרטיבים עשויים רבות להסביר דברים שבפרספקטיבה של זמן נראים לא מובנים. למשל, למה לפני מאה שנים נערות חילקו בחגיגיות ובהתלהבות פרחים לחיילים שיצאו למלחמה שנמשכה 4 שנים ושינתה את פניה של אירופה. למשל, למה טענו אזרחי הקונפרדרציה תומכי העבדות שלינקולן הוא דיקטטור ושביטול העבדות הוא מעשה אנטי-דמוקרטי שפוגע בזכותם להחזיק עבדים. ודוגמא אחרונה, למה סברו הלבנים בדרא"פ שאפרטהייד בדרום אפריקה הוא הדבר הצודק, המוסרי ואף רצון האלוהים (קיראו כאן).

חשוב לציין שנרטיב הוא לא בהכרח מילה גסה. הסיפור שקבוצה כלשהי מספרת לעצמה חיוני למימוש מטרותיה. אם למשל עם כלשהו יוצא למלחמה מול עם אחר, סביר להניח שהשלטון יצליח לגייס יותר חיילים בעלי מוטיבציה אם ישכנע את העם שהם נלחמים בצד הצודק והמותקף, ולא בצד הרשע והתוקפן. לא בכדי אין אף שלטון בכל העולם שיאמר לאזרחיו ערב מלחמה: "תראו, אנחנו לא הכי צודקים בעולם, ותכ'לס, גם לצד השני יש קייס לא רע." במילים אחרות, הנרטיב הוא אמצעי של המנהיגים להנהיג את העם אל היעד אליו הם רוצים להגיע. זהו אמצעי למימוש המדיניות, אולי אפילו האמצעי הראשון במעלה.
להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

סתם עוד מגזר

בטורו השבוע ב"ידיעות אחרונות" מותח אביעד קליינברג ביקורת נוקבת על החרדים המתנגדים לגיוס ועל גוונים מסוימים בשמאל המצדדים בהם: להמשיך לקרוא

למה טבעונים כל כך מעצבנים?

התחלה מבטיחה: לפני שבע שנים, עשינו טיול שורשים בארגנטינה. בכל יום בטיול, אכלתי סטייק מהחלק הכי טעים ורך בפרה (למביני עניין, bife de lomo), תמיד בדרגת עשייה "jugoso" – התרגום לעברית ("עסיסי") לא מעביר את החוויה כמו התרגום לאנגלית, "juicy". הדרך הטובה ביותר לאכול היתה לנעוץ מזלג בבשר, לחתוך חתיכה, לטבול אותה ב"מיץ" שיצא ממנה, וללעוס באיטיות. כל ביס היה חגיגה בפה. כך יום-יום, במשך שלושה שבועות. כיום אני כבר לא עושה דברים כאלה, לא עושה ולא יכול. אפילו לא ביס אחד.

את הפוסט הזה אני רוצה לכתוב כבר זמן-מה. אבל ה"רגישות" החדשה שהפגין ראש הממשלה בנוגע לבעלי חיים, הפולמוס האחרון בין יובל נח הררי (מחבר "קיצור תולדות האנושות"), גארי יורופסקי, ותומר פרסיקו, והתחקיר ה"מזעזע" של כלבוטק על זוגלובק הפכו אותו גם לאקטואלי. להמשיך לקרוא

סוריה, קולוניאליזם ואבירי המוסר

הקו האדום נחצה! מאה אלף הרוגים בנשק קונבנציונלי – זה בסדר. אלף הרוגים במתקפה כימית – בלתי נסבל! מי קובע? אובמה, ירום הודו.

להמשיך לקרוא

הראשון לזהות

"אני מתכבד להזמין את מי שהיה הראשון שהבין את גודל הסכנה של מדינה דו-לאומית, רתם את כל הגורמים בארץ ובעולם לסייע במניעת הסכנה, ודואג בלא ליאות למשפחות שאיבדו את היקר להן מכל."
(טקסט מדומיין שקיבל את השראתו מטקסט לא פחות הזוי)

להמשיך לקרוא

סוף סוף קצת חדשות טובות

עכשו הכל ברור.
(אנחת רווחה)
ומסתבר שזה בכלל לא היתה אשמתי.

רק חבל שלא ידעתי קודם. המון נקיפות מצפון היו נחסכות לי. להמשיך לקרוא

שלי יחימוביץ', למרות הכל

יומיים לפני הבחירות, היה אופייני יותר עבורי לכתוב איזה ניתוח פוליטי-חברתי-תקשורתי, כמו שאני אוהב ומרבה לעשות. יכולתי לחפור על איך הדיון התקשורתי על הבחירות מתמקד בחיזוי התוצאות, בטקטיקות של קמפיינים, ובמערך המפלגתי של גוש המרכז-שמאל, ו"שוכח" לדון במה בעצם אנחנו בוחרים, כאילו מדובר פה באח הגדול VIP ולא בפרוצדורה שלטונית חיונית שמאחוריה אמורה להיות מהות ותוכן. יכולתי להחמיא לתקשורת על הסקופ היוצא-מן-הכלל שחשפה למעננו: אנשים הסבורים שהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה סובלים מבעיית אגו (הפוליצר בדרך). יכולתי לתמוה איך הגיעה הדמוקרטיה למצב שבו מפלגת השלטון לא טורחת אפילו לפרסם מצע, ומלבד בלוגרים טורדניים, זה לא מזיז לאף אחד. היה אולי גם מעניין להעלות נושא שלא ראיתי בשום מקום אחר: תקשורת המיינסטרים, שכידוע איננה מחבבת את נתניהו יתר על המידה, לא יוצאת מגדרה לעזור ליריביו, וזאת בניגוד לפעמים קודמות (96, 99, 2006, 2009), מה שמעלה את התהייה האם ה"טלנטים" ה"שמאלניים" לא בעצם מרוצים מהכלכלה הקפיטליסטית החזירית ומ-פ-ח-ד-י-ם ממדיניות כלכלית אחרת שעלולה (לדעתם כמובן) לפגוע בקרם דה לה קרם. או שמא הם בטוחים שנתניהו ינצח ומעדיפים לא  לחזור על הטעות של ערוץ 10 ולהסתכסך איתו (פוטין, מאחוריך).

אבל במקום לבחור בכל אחת מן האופציות, העדפתי להסתכן בלעצבן כמה אנשים ולצאת מהארון הפוליטי-מפלגתי, כדוגמת בלוגרים אחרים שאני מעריך (דובי קננגיסר, דני אורבך, גורביץ). להמשיך לקרוא

כשחוטבים עצים

אם לא היה מדובר במציאות חיינו הטראגית, זה בוודאי היה מצחיק. מה עדיף – לבכות?

מקיר לקיר תמכו כל הפוליטיקאים, למעט ה"הזויים" משמאל והערבים, בעוד מבצע צבאי בעזה, והתקשורת החרתה החזיקה אחריהם, כי למרבה הצער היא סבורה שתפקידה לשמור על מורל העם (ועל הרייטינג) ולא לשאול שאלות קשות. בשנים האחרונות בכלל אנחנו כ"כ זחוחים, כ"כ מלאים מעצמנו, כאילו כולנו ממש בחרנו לאמץ אישיות טיפוסית של גנרל או טייס, ומלחמות נמדדות רק בהאם הן צודקות או לא, לא בהאם הן חכמות. מה שנכון לנהיגה בכביש, מסתבר, אינו נכון לנהיגה בנגמ"ש.

אבל יש סיבה לכך. המלחמות הפכו להיות – איך אומרים בתקשורת? – "כירורגיות", "סטריליות", ועוד מילים אורווליאניות דומות. להמשיך לקרוא

שירות לציבור

זה מספר שנים שאני קורא באדיקות את מדור הדעות של הארץ. זה כבר מזמן הפך להרגל, לסוג של זפזופ כדי להפיג את השעמום בעבודה או תוך כדי שתיית קפה, תוך ניצול היתרון המרכזי של מדור זה: ניתן לסיים כל מאמר בו תוך שלוש דקות (יתרון שהבלוג הזה לא יכול להתהדר בו). למעשה יש להודות שאת עיקר הדברים הראויים לקריאה ולהעמקה ניתן למצוא דווקא במקומות אחרים, במיוחד בבלוגוספירה (הנה רק דוגמא אחת, אותה אי אפשר לקרוא בשלוש דקות, גם לא בשלושים), או אפילו בעיתון הארץ עצמו, אבל במדורים אחרים. אולם במדור הזה, בין הפשטנות נטולת הברק של גדעון לוי, בין המיחזור העקבי והמשעמם של עקיבא אלדר, בין הפומפוזיות חסרת כל מודעות עצמית של ארי שביט, בין הפסאודו-מדע של רונן שובל, ובין מכבסת המילים (ספק מכוונת, ספק סתם מטופשת) של קרני אלדד, ניתן למצוא אחת לכמה זמן פנינים של ממש, לרוב ע"י כותבים אורחים (אם כי בהחלט יש כותבים קבועים איכותיים ומקוריים, למשל מירב מיכאלי ויצחק לאור). פנינה שכזאת מצאתי אמש, והחלטתי לפרסם אותה כלשונה בפוסט זה, כשירות לציבור עבור אלפי הקוראים שמדלגים על עיתון הארץ בדרכם לבלוג חיים שרירותיים. המאמר, פרי עטו של ד"ר יונתן מנדל, עוסק ביחס של החברה הישראלית (כלומר, החברה היהודית בישראל) לערבים ולמוסלמים בארץ ובעולם, ובאופן אגבי בסדרה המצליחה (להבדיל ממוצלחת) של צביקה יחזקאלי "אללה איסלאם" (סדרה שלא ראיתי מעולם, בין היתר מכיון שהבנתי במה מדובר לאחר שקראתי את בדיקת העובדות המצוינת של "קשב", הן של הפרק הראשון והן של הסדרה כולה). להמשיך לקרוא

יום של הון פוליטי וחלילות: פוסט עדכון בעקבות יום השואה

ביום השואה אתמול פרסמתי פוסט בו הצעתי מתכונת אחרת או נוספת לציון יום השואה, מתכונת המבוססת על התנהגות בכבוד ובאהבה לכל אדם באשר הוא אדם. בפוסט ציינתי בדרך אגבית ולא מספיק מפורטת שתי נקודות שהעלו תמיהות משני מגיבים שונים (כפיר וא. מוקד):

  1. מדוע נאומו של נתניהו בערב יום השואה, בו שוב הזהיר מפני שואה מתקרבת בדמות הגרעין האיראני, מהווה בעיניי עשיית הון פוליטי?
  2. מדוע אני מכנה את הטקסים ביום השואה 'חלולים'?

עקב ה'גזרות' שגזרתי על עצמי ביום השואה, לא ממש יכולתי לענות על שתי שאלות אלו אתמול, הרי גם בכך יש משום עשיית הון פוליטי (אבל נדמה לי שבכל זאת מעדתי פה ושם), אולם כעת משחזרתי לסורי, אני שמח לענות ומודה לשואלים.

להמשיך לקרוא