התינוקת שוב בוכה

– אוף, התינוקת שוב בוכה
– היא לא רעבה?
– שבעה לגמרי, לא יונקת
– חיתול?
– בדקתי
– אולי גזים?
– עשתה כבר
– אולי קר לה?
– לא
– אז אולי חם לה?
– גם לא. היא לבושה כמו שצריך.
– טוב, אז זה כנראה בגלל יום השואה.

מודעות פרסומת

יום השואה: כמו יום האם, אבל הפוך

"למה לא הבאת לי פרחים ליום האם?" מי לא מכיר את התשובה המתחכמת לשאלה הזו? (שאלה מעצבנת, אם אודה באמת) "בשבילי כל יום הוא יום האם" (ניתן להחיל גם בחג האהבה), יאמר המתחסד, שיודע היטב שבשגרת היום-יום, נוטים לעתים קרובות לשכוח את אמא לטובת עניינים דחופים יותר.

אבל מה שנכון ליום האם, לחג האהבה, ליום רצח רבין, ליום כיפור, וגם ליום הזכרון וליום העצמאות – איננו ממש נכון ליום השואה. בשביל מה באמת צריכים את היום הזה? האם היה יום אחד בשנה האחרונה שבו לא הוזכרה השואה? האם היה אפילו רגע אחד ששכחנו? במדינה בה ראש הממשלה מנפנף במסמכי שואה בפורומים בינ"ל (ואף עשה זאת בשני אירועים שונים, והיד, למרות שהיא מנפנפת, עוד נטויה), במדינה המתחילה כל אירוח דיפלומטי ביד ושם, במדינה בה פילוסוף ומדען דגול קרא לחיילי צה"ל "יודונאצים" ומנגד מתנחלי ימית וגוש-קטיף (כל קבוצה בתורה) ענדו טלאים כאמצעי הסברה במאבקם הפוליטי, במדינה בה ראש ממשלה שולח איגרת לנשיא אמריקני בו הוא מסביר מבצע צבאי בלבנון בהרגשתו שהוא שולח את צבאו לבונקר של היטלר, במדינה בה רב ראשי אומר שמשה רבנו היה ניצול השואה הראשון, במדינה בה 98% מהיהודים סבורים שזכרון השואה צריך להיות עקרון מנחה במדינה, במדינה בה מחפשים – ותמיד מוצאים – יורשים ראויים להיטלר – נאצר, ערפאת, ועכשו אחמדינג'אד (למרות שהוא ממש לא קובע את הדברים החשובים) – ובעבר בן-גוריון אמר על בגין שהוא "היטלריסטי", במדינה כזו למה לעזאזל צריך יום שואה? חי נפשי, כל יום פה הוא יום השואה! אז בשביל מה? בשביל עוד טקסים חלולים, בשביל שוב לבדוק את מצבם של ניצולי השואה ולהיווכח שוב שהמדינה מפקירה אותם, בשביל עוד פעם להקרין את רשימת שינדלר, בשביל פלייליסטים ברדיו המכילים את "הליכה לקיסריה", "שריפה אחים שריפה", וכד'? בשביל למנוע מאנשים לראות כדורגל? (ועוד להאשים את אלו שיצפו בתמיכה בהכחשת השואה, לא פחות) בשביל מה?! Haven’t the Jewish people suffered enough?

להמשיך לקרוא

הערב בכלבוטק: השפתיים שנשארו חתומות

יום שלישי, השעה 18 ו-24 דקות בדיוק, סלים ג'ובראן, על פי נתוני משרד המשפטים שופט ערבי בבית המשפט העליון, עומד בשעת שירת "התקווה", על פי נתוני משרד הפנים ההמנון הלאומי. אך סלים ג'ובראן לא עמד כדי לשיר את התקווה. לא ולא. סלים ג'ובראן עמד כדי לא לשיר את התקווה.

המצלמה הנסתרת חושפת חד וחלק: השפתיים נשארות חתומות. סלים ג'ובראן, שופט בבית המשפט העליון, ערבי, לא שר את התקווה, לא שר את התקווה. אני חוזר, לא שר את התקווה.

לא ניתן להכחיש זאת, לא ניתן לסתור זאת. בעוד השופטים, ראש הממשלה והנשיא שמסביבו, יהודים, שרים ומזייפים, השופט סלים ג'ובראן, ערבי, לא שר בחוצפתו. כנראה שלא יאה לו.

להמשיך לקרוא

ביקורת פיגוע

מבקר הפיגועים של ynet, רון בן ישי, מביע את מורת רוחו מהפיגוע בהודו, אמש.

ואכן, היה מאכזב. כתיבה חסרת מעוף, ביצוע לקוי ללא תמרות עשן, והשיא הותיר אותנו צמאים לנאום "קורי העכביש" מחודש, אך ללא הועיל. היה עדיף להישאר בבית, חיזבאללה כבר הרגיל אותנו ליותר. המעריצים המאוכזבים ייאלצו לחכות ליום השנה הבא לחיסול מורנייה. שש בסולם אורשר.

אגודלים למעלה

יש הרבה עניינים בוערים על הפרק: ההתקפה הקרבה באיראן, אישור התיקון לחוק האזרחות בבג"צ, כניסתם של אנשים מהמוכשרים ביותר שיש לפוליטיקה. ולכן נראה שאין מתבקש יותר מאשר להקדיש פוסט זה לחוויית הצפיה שלי בסרט "החבובות" החדש, אותו ראיתי לפני מספר ימים בקולנוע רב-חן עם זוגתי שתחיה. עצם הליכתי לצפות בסרט היא, כנראה, ההוכחה הניצחת לכפיר שאכן לא קיימת בחירה חופשית אמיתית בעולם (ראו את הדיון שלי עמו בפוסט הקודם). בכלל, אני לא אוהב לצפות בסרטים בקולנוע, ומתעב סרטים הוליוודים כמעט באופן גורף מסיבות שיובאו בהמשך. אני לא זוכר את הפעם האחרונה שראיתי סרט ברב-חן – מעט הסרטים שאני אכן צופה בהם הם מז'אנר הדרמה, רצוי מהסוג הזר, בקולנוע "לב", כמה מתנשא מצידי (זה כנראה מגיע מהצד האשכנזי שלי). בהינתן כל זאת, לא ציפיתי להנאה רבה, ונותר לי רק להתייחס לכל החוויה כאל תצפית אנתרופולוגית, ובפרט כהזדמנות לבחון ולבקר את האספקטים החינוכיים של הסרט על קהל היעד העיקרי – ילדים.

ראשית כל, אזהרת ספוילר – כל מי שלא ראה את הסרט ומתכוון לראות (בוודאי רובכם הגדול) מתבקש לקרוא את הפוסט לאחר הצפייה. לא הייתי רוצה לקלקל לכם את חוויית הצפייה בלגלות, למשל, שבסוף הסרט הכל מסתדר וכולם מאושרים. יחד עם זאת, צריך לזכור שמדובר בתצפית אנתרופולוגית של סרט ילדים, כך שמעט מאוד פרטים קריטיים מתגלים (יש שניים כאלו והם מסומנים באזהרת ספוילר מודגשת תוך כדי הטקסט), והדבר מפריע בעצם רק לרגישים ולנוירוטים שבין הצופים, דוגמת אחד מחבריי, שלא אנקוב בשמו (הוא יודע לבד).

 

טובי אנשינו נכנסים לפוליטיקה – באדיבותה של עדי, אחות יקרה וכשרון כביר.

להמשיך לקרוא

על גורל ושרירותיות –או– דו-הקרב בין ג'ק שפרד לג'ון לוק

נולדתי לתוך עולם נתון מראש, ממש כאילו ניתנו לי החיים על תנאי שאקבל מראש את גזירת גורלי ללא השפעה כלשהי עליו, ללא שלב טיעונים בו יכולתי אני להציג את רצונותיי ודרישותיי. אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיות נמוך, קצר-רואי ושחור-שיער, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה להיוולד יהודי, אף אחד לא שאל אותי אם אני רוצה בהורים שלי או אולי מעדיף הורים אחרים. אפילו על השאלה הראשונית – האם אני מסכים לתנאי הזה מראש – מישהו אחר כבר ענה בשבילי, בלי לשאול, בלי להתייעץ, והותיר לי רק שתי אפשרויות: לקבל את הגזירה או ליטול את חיי לאחר שניתנו לי.

כילד, העולם הוא עובדה מוגמרת, ולמעשה ברור מאליו. היה לי ברור מאליו שאני ישראלי ויהודי, היה לי ברור מאליו שאני הולך לגן הזה או לבית הספר הזה, היה לי ברור מאליו שזאת משפחתי, אלו הוריי, סבתא, סבא, סבתא נוספת, סבא אחד חסר, דודים, דודות. הסקרנים שבילדים – ואני לא בטוח שנמניתי עמם – יתהו מה היה קורה לו נולדו למשפחה אחרת. המסכנים שבילדים – טפו טפו טפו לא אני – יאחלו למשפחה אחרת, אבא או אמא שונים שינהגו בהם אחרת. אבל בבסיס הדבר, גזירת הגורל ברורה כשמש לכל הילדים, כפי שהיתה ברורה גם לי.

באדיבות עדי - אחות יקרה וכשרון כביר

להמשיך לקרוא