איראן – הכינו את המקלטים

"כוס אמק" – אמרתי פעמיים כשראיתי את הכתבה הזו ב"הארץ" והזו ב-ynet (לעצלני הקלקה: שר ההגנה האמריקני מעריך שישראל תתקוף באיראן עד יוני). פעם ראשונה כוס אמק – כי אני לא יכול לכתוב על יאיר לפיד כפי שהבטחתי כשיש משהו הרבה יותר אקטואלי וחשוב, ופעם שניה כי אני באמת חושש לחיי ולחיי משפחתי. בראיון עם עמי איילון לפני זמן רב, כשנשאל אם הוא חושש שהטרור יגבר כתוצאה ממדיניות הממשלה, הוא טרח לתקן שהוא לא חושש (חלילה!) אלא מזהיר. ובכן, אני לא חושש להצהיר שאני הרבה יותר מחושש מאפשרות ממשית של תקיפה ישראלית באיראן ומהתגובה הצפויה לה, ולא אכפת לי אם אהרוס את המוניטין שלי כגבר-גבר או אם אואשם ביהדות גלותית.

לדיון הציבורי בנושא הגרעין האיראני כבר פז"ם מכובד. הנושא עלה לראשונה (למיטב זכרוני) בשנות ה-90 על-ידי מפלגת העבודה כאמצעי לגיוס תמיכה בתהליך השלום, בתור הטיעון המפחיד הנגדי לתרחישי הבלהות של הליכוד מנסיגת צה"ל מהשטחים. לאחר שהנושא נשכח בשנות האינתיפאדה השניה ומלחמת המפרץ השניה, הוא עלה שוב בסביבות 2004-5, כמה חודשים לפני שרה"מ דאז שרון מינה את חלוץ לרמטכ"ל. רבים חשבו שמינוי של מפקד חיל האויר לתפקיד זה לראשונה נועד בשביל תקיפה צפויה באיראן. מאז הנושא לא ירד מסדר היום. אולמרט התעסק בו בין החקירות שלו למלחמות, וב-2007 הוא אפילו הצליח להשמיד כור גרעיני בשלבי התהוות בסוריה. ונתניהו, בהיותו ראש אופיזיציה בראשות ליכוד מצומק, השתמש בו כדי לעורר שוב את אותם פחדים, שבין אם הם מוצדקים ובין אם לאו, תמיד תמיד מהווים עבור הליכוד את דרך המלך חזרה לשלטון. וגם לאחר שחזר לשלטון, ולמרות שאין שום איום ממשי על הקואליציה, הנושא נשאר על ראש סדר היום של הממשלה בנאומים שונים ובדיוניה עם ארה"ב, שמידי פעם מודלפים (כמו ההדלפה האחרונה – שני הלינקים למעלה).

הגרירה של הנושא הזה לאורך כל כך הרבה שנים, והשימוש הפוליטי הציני שנעשה בו, כמו גם אינספור תאריכי יעד מדומים שהוצבו כבר בתקופה של שרון – נקודות זמן "אל-חזור" גרעיניות למיניהן שאסור שאיראן תגיע אליהן (ולמעשה, היא חצתה נקודות אלה מזמן, כי בתחילה רצו למנוע ממנה את הטכנולוגיה והידע לייצר פצצה, וכיום כבר יש לה את שניהם) – חספסו את העור של רבים, עור עבה מלכתחילה שספג כבר כל כך הרבה. כבר התרגלנו לדיבורי ה"זאב זאב" האלה ופיתחנו סוג של שאננות לגבי התקיפה באיראן – שאננות שמסתדרת יופי-טופי עם השאננויות האחרות בנושא הפלסטיני, בהדרדרות הדמוקרטיה ובסוגיות כלכליות. אז בוקר טוב לכולם, הכינו את המקלטים, הצטיידו במסכות, במים מינרלים, ובמסקינטייפ – תקיפה באיראן היא כבר לא שאלה של אם, אלא שאלה של מתי.

לשם הבהרה, אינני יודע אם הדיווח האחרון שישראל אכן תתקוף את איראן עד יוני מדויק, ומסקנתי אינה נסמכת על כך, אלא על מכלול האירועים בחודשים האחרונים שאינם נותנים מנוס מהמסקנה שהתקיפה באיראן בוא תבוא, ובקרוב. לא אדון פה בהיגיון המבצעי והמדיני של התקפה באיראן (לפי הלינק מ-ynet, גורמים בצה"ל מודים שמתקפה תסב נזק קל בלבד לתוכנית הגרעין ויהיה צורך בתקיפה נוספת בעוד כמה שנים). גם לא אדון פה באלטרנטיבה של מדיניות הכלה לאיראן גרעינית ובסיכויי ההצלחה של מדיניות כזו. נראה לי חסר טעם לדון בהם כשאנחנו מתרחקים מהאפשרויות האלה בכזו מהירות. גם לא אנסה לנבא את תסריטי הבלהות שגורמים לי לחשוש כל-כך (כנראה פחות גרוע ממה שאני חושב אבל יותר גרוע ממה שהרוב חושב). אתמקד, עם זאת, בשזירת כל החוטים לכדי המסקנה שיש סבירות גבוהה למדי למתקפה ישראלית על איראן בקרוב. אני מודע לזה שפוסט זה יומרני. אינני גאון או נביא או מקושר כמו אדם זה, ובוודאי לא כמו זה, ואני כמובן מאוד מקווה שאצא טמבל ואתבדה.

הסימן הראשון להתקפה ההולכת וקרבה הוא עצם היותנו בעיצומה של עליית מדרגה של המערב וישראל שנועדה להפסיק את ההתגרענות האיראנית. עליית המדרגה נובעת מכך שישראל והמערב העריכו בהגיון רב שעצימות המאמצים עד כה לא הניבה תוצאות, וכי איראן ממשיכה בתהליך הגרעון ללא הפרעה. הגברת המאמצים והלחץ על איראן מתבטאת בשלושה מישורים:

  1. סנקציות כלכליות של ארה"ב, ולאחר מכן האיחוד האירופי, ההולכות ומתהדקות על איראן
  2. חבלה והתנקשויות "מסתוריות" שמתרחשות באיראן יותר ויותר בזמן האחרון – וירוסי תוכנה, מדענים שנעלמים או מתפוצצים, וכד'
  3. איומים גוברים והולכים, הן ברטוריקה והן בתמרונים צבאיים, של ישראל – וגם של ארה"ב – המאותתים על כוונה לתקוף. נקודה זו מיד תורחב.

האסטרטגיה של ישראל בעשור האחרון היתה להפוך את התגרענותה של איראן לבעיה עולמית ולא ישראלית. ההיגיון מאחורי זה היה שאסור שהמאמצים לכך – הדיפולומטיים והצבאיים – ייפלו על כתפיה הצרות של ישראל, אלא צריכים להיות של הקהילה הבינ"ל כולה. אסטרטגיה זו נחלה הצלחה חלקית, כי אכן ארה"ב ואירופה התגייסו למשימה הדיפלומטית, אבל עדיין עמדתן נגד מתקפה באיראן – נגד מתקפה משולבת וגם נגד מתקפה ישראלית בלבד – נותרה בעינה. התנגדותה של ארה"ב למתקפה על איראן מהווה למעשה את המכשול העיקרי לישראל. דבר זה נובע כמובן מתלותה הצבאית והדיפלומטית של ישראל בארה"ב ומהצורך להישען על ארה"ב כאשר איראן תגיב למתקפה שלנו (זכורה לטובה הרכבת האוירית שארה"ב סיפקה לנו במלחמת יום כיפור). ולכן, בגלל אסטרטגיית שיתוף העולם ובגלל שידינו כבולות, ניתן לטעון שהאיומים הרטוריים ההולכים וגוברים של מנהיגים ישראלים (נק' 3 לעיל) נועדו למעשה אך ורק להגביר את הלחץ על הקהילה הבינ"ל להדק את הסנקציות על איראן, אחרת נתקוף (לחץ שבמידה רבה אכן הניב את הידוק הסנקציות). הדעה שישראל לא יכולה לתקוף כל עוד מתנגדת לכך ארה"ב משותפת לרבים בארץ, ולמעשה גם אני סברתי כך עד לא מזמן. אולם התגברות האיומים מצד ישראל (וגם מצד ארה"ב) בחודשים האחרונים מעידה שחל שינוי, ובכך מהווה את הסימן השני להתקפה הקרבה.

אז מה השתנה? למה הטענה שלא נוכל לתקוף כל עוד ארה"ב מתנגדת מאבדת את תוקפה? קודם כל, חל שינוי בעמדה האמריקנית עצמה, כפי שמתבטא מהחרפת ההתבטאויות והאיומים האמריקנים על איראן שהחלה בדצמבר. לראשונה חרגו האמריקנים מהנוסח המשעמם ש"כל האופציות על השולחן" והגנרל דמפסי (ראש המטות המשולבים) הזהיר ממש שאיראן תבנה פצצה ב-2012 ושהיא עלולה לגרור את המזה"ת כולו למלחמה בה ארה"ב תשתתף. גם שר ההגנה פאנטה החריף את התבטאויותיו שהשגת נשק גרעיני היא קו אדום, ובתגובה לאיומים של איראן לסגור את מיצרי הורמוז (איומים שבאו בעקבות הסנקציות המתהדקות), גם תיגבר את הכוחות האמריקניים במפרץ הפרסי. שינוי עמדה זה יכול להעיד שארה"ב מתכננת בעצמה מתקפה על איראן, וקל וחומר שכבר איננה מתנגדת לתקיפה ישראלית. ניתן גם לפרש זאת בדרך אחרת, שאין זה שינוי עמדה, אלא דיבורים ומעשים שנועדו רק "להרגיע" את ישראל ולמנוע ממנה לפעול לבד (לכך מתווספים אי-אלו אזהרות אמריקניות שחלקן אף פורסמו בתקשורת שאל לישראל לפעול לבד). אבל טענה זו רק פותחת את הדלת לטענה שארה"ב חוששת שחל שינוי בתחושת הדחיפות של ישראל, אחרת לא היה צורך להרגיע אותה. ההדלפה שלונקקה למעלה – אותה הצהרה שישראל תתקוף לבד עד יוני – היא עוד חוליה בשרשרת הדלפות שנועדו לסכל התקפה אפשרית כזו. ההדלפות מעידות שפעולה חד-צדדית ישראלית הולכת ומדאיגה יותר ויותר את האמריקנים. כנראה שיש להם סיבה. לסיכום נקודה זו, הסלמת ההתבטאויות ותיגבור הכוחות האמריקנים מעידים, אם כן, או על כוונה אמריקנית לתקוף בעצמה (עם או בלי עזרתנו), או על חששה שישראל עומדת לעשות זאת לבד.

גם מצדנו, הלכו וגברו האיומים כלפי העולם המערבי לפעול באופן חד-צדדי נגד איראן. לאיומים אלו שני פנים. ראשית, רטוריקה הולכת ומחריפה. כך למשל נתניהו בתחילת דצמבר בנאום מעל קברו של בן-גוריון: "[בן-גוריון] לא התעלם מהאזהרות הללו. הוא הבין היטב שיש מחיר כבד להחלטה, אבל הוא האמין שיהיה מחיר עוד יותר כבד לאי קבלת ההחלטה". בנאום זה לראשונה התייחס נתניהו, אף אם רק ברמז עבה, לאפשרות של פעולה ישראלית חרף אזהרות העולם, כשגזר גזירה שווה בינה לבין הכרזת העצמאות החד-צדדית של בן-גוריון חרף התנגדות הקהילה הבינ"ל. הנאום הזה של ביבי, שמצטרף כמובן להרבה נאומים אחרים שלו ושל אחרים על הסכנה האיראנית, נועד כאמור להפעיל לחץ דיפלומטי על ארה"ב והמערב לפעול, כפי שכבר טענתי. אולם יש לנאומים כאלה גם שתי מטרות אפשריות נוספות: הראשונה, לחזק את מנהיגותו ולהחליש את האופוזיציה – דבר שנתניהו עושה בשגרה כאמור, והשיר הזה די בנאלי. אולם מאחר שהאופוזיציה כל כך חלשה ואין סכנה נשקפת לשלטונו, לרבות סכנה של תהליכי שלום שנטו בשנים האחרונות לפורר קואליציות (בניגוד למלחמות אשר מאחדות קואליציות), אני מטיל ספק רב שזו מטרתו העיקרית. מטרה אפשרית נוספת לנאום זה הוא הכנת העם למתקפה על איראן ולהשלכותיה. אף שעמנו לא הפגין בשנים האחרונות הסתייגויות כלשהן מתקיפות צבאיות, כולל כאשר חטף על ימין ועל שמאל מחיזבאללה במלחמת לבנון השניה, עדיין אי אפשר להפתיע אותנו לחלוטין במתקפה על איראן, במיוחד מפני שמתקפה זו צפויה לעורר את כל אותן רעות חולות שראינו בלבנון השניה, כלומר טילים על ישראל (מאיראן, ואולי גם מחיזבאללה וחמאס), הרוגים ופצועים מהטילים, בתי חולים קורסים, העדר מוכנות של העורף לפנות קשישים ונכים, מקלטים נעולים, וכד'. כשכל הדברים האלה יקרו (ואין ספק שנראה חזרה של התופעות האלו – יהיה רע לתפארת), העם יהיה חייב להבין שזו היתה פעולה של הרגע האחרון, שהמטרה לא רק היתה חשובה, אלא הכרחית לקיומה של המדינה. גם אהוד ברק, בהצהירו שלא יהיו יותר מ-500 הרוגים (אם כי הוא לא יכול בשלב זה לנקוב בשמם), ביקש להרגיע אותנו (אך בשל חוכמתו הרבה – כמו במקרים אחרים אצלו – ברק יצא לברך ונמצא מקלל. לשם השוואה, בלבנון השניה היו 165 הרוגים, ובתקופת הפיגועים של אוסלו בשנים 1993-2000 היו 269 הרוגים – הנתונים מויקיפדיה). הפמפום של השואה, של ההשמדה, בתוך כל הנאומים של נתניהו מסתדר היטב עם ההסבר הזה של הכנת העם למתקפה. אם יש דבר אחד שהיהודים בישראל מסכימים עליו, זו השואה. ואם אנחנו ב-1938 ואחמדינג'אד הוא היטלר, אז כנראה שבאמת לא היתה ברירה, והטילים וההרוגים עדיפים לאין שיעור על אושוויץ ו"שריפה אחים שריפה".

לזכור את השואה: היהודים סוף סוף מסכימים על משהו

נוסף להחרפת הרטוריקה הישראלית, אנו עדים גם לתמרונים צבאיים רבים לאחרונה, ואלה מסמנים יותר מכל – לאיראן ולעולם – שהסבלנות שלנו פוקעת ואנחנו מכינים את האופציה הצבאית. התרגיל האוירי עם איטליה, תרגיל הצנחנים, וגם תרגילים למיניהם של פיקוד העורף – ויש עוד דוגמאות רבות מהשנתיים האחרונות. תרגיל אחר – תרגיל צבאי משותף של ישראל וארה"ב – בולט במיוחד דווקא בשל דחייתו מאפריל 2012 למועד לא ידוע במחצית השניה של 2012. אפשר להסביר דחייה כזו במספר דרכים. סביר מאוד שארה"ב לא רוצה לגרום בעצמה להסלמה עם איראן (כי תמרון צבאי הוא השפה הדיפלומטית החריפה ביותר שיש). סביר פחות שהתרגיל נדחה למועד אחר מפני שהתרגיל עצמו משמש הסוואה להתקפה אמריקנית-ישראלית משותפת. ייתכן גם שארה"ב יזמה את דחיית התרגיל כאזהרה לישראל עקב חוסר שביעות רצונה מכוונה הולכת ומתגבשת של ישראל לתקוף את איראן באופן חד-צדדי. ייתכן גם שישראל היא זו שדחתה את התרגיל, ובכך ביקשה להזהיר בעצמה את ארה"ב שהיא תתקוף לבד אם ארה"ב לא תתעשת. כל ההסברים הללו לדחיה מעידים (חלקם יותר, חלקם פחות) שהתקפה על איראן – משותפת או ישראלית חד-צדדית – עומדת על הפרק.

הנדבך האחרון המשלים את כל הטיעונים שכבר הבאתי הוא הלכי הרוח של ביבי וברק. בדר"כ אני מעדיף שלא לטעון טענות אודות המתרחש במוחם של אנשים (יש מגלומניה כלשהי ביומרה לדעת זאת), אבל מאחר והטיעון האחרון הזה משלים את כל הנדבכים האובייקטיביים האחרים, ומאחר והוא בעצמו מגובה בראיות אובייקטיביות, אני אחרוג ממנהגי. ראייה אובייקטיבית אחת להלך רוחם של נתניהו וברק מגיעה מראש המוסד לשעבר מאיר דגן. נסיונותיו לסכל מתקפה ישראלית באמצעות התקפה תקשורתית לפני כמה חודשים כנראה נבעו מכך שהגיע למסקנה שהלכי המחשבה של השניים מובילים אותנו לאפשרות אחת בלבד של מתקפה. ראיות אחרות להלך רוחם של נתניהו וברק מצריכות פרשנות, שהיא כמובן סובייקטיבית שלי. הטענה שאהוד ברק – החייל המעוטר ביותר בצה"ל, המוח האנליטי שמשווה את עצמו לבן-גוריון (למרות שבהשוואה היסטורית הוא יותר קרוב לגולדה) – כל כך יהיר עד כדי מגלומניה היא אמנם פרשנות בלבד, אבל גם טענה שכבר הפכה ל-common knowledge בדיון הציבורי, בשל עברו והתנהגותו. לפי קו זה, ברור כמעט מאליו שברק סבור שאין מתאים ממנו ביקום כולו לפקד על מתקפה על איראן, ושכל אדם אחר עלול להביא קטסטרופה. לכן, בין אם הוא עצמו תומך באופציית ההתקפה או לא (ואינני יודע), ברור לי שאם יגיע למסקנה שתקיפה כזו בלתי-נמנעת (בין השאר כי נתניהו לא מונע אותה), הוא יראה זאת כחובתו לתפקד כשר הבטחון. בנוסף, לברק יש היסטוריה של מבצעים צבאיים ערב בחירות שנועדו להביא לו מנדטים, ולמרות שזה נכשל לו בכל אחת משלוש הפעמים הקודמות, עצם החזרה על הטעות בכל פעם מעידה שהוא לא מפנים את הלקח, חרף המוח האנליטי, וייתכן גם שמצבו בסקרים כה גרוע שכבר אין לו מה להפסיד.

אם מגלומניה מתארת את ברק בצורה מלאה ומספקת, חקירת הלך רוחו של נתניהו יותר מורכבת. לפני כמה שנים נתקלתי במחקר אשר ציין שבזמן מלחמת יום הכיפורים, כשהתחוללה קטסטרופה צבאית שלכאורה לא ידענו כמותה מאז קום המדינה, המנהיגים הישראלים שיוו לנגד עיניהם את מחנות ההשמדה. הדבר היחיד המסביר את זה הוא מצב נפשי של פוסט-טראומה, שכן המצב הצבאי אמנם היה רע, אבל לא נשקפה שום סכנה קיומית לישראל. עמדות צה"ל בהפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות היו רעים לאין שיעור מעמדות צבאות מצרים וסוריה. פוסט-טראומה בעקבות השואה מאפיינת את כל היהודים בישראל, ולמרות שהיהודים כבר חוו ושרדו הרבה מאוד פוגרומים לפני השואה, ולמרות שיהודים חיו ברווחה מספר מאות שנים תחת שלטון מוסלמי (למשל חצי משפחתי בעיראק) – הפחד מהשמדה נוספת משתק לגמרי כל מחשבה רציונלית. כאדם שגדל בבית רוויזיוניסטי עם אבא היסטוריון בעל שם עולמי, תודעת ה"עם קטן מוקף אויבים" וחרדת השואה מושתתת עמוק בנפשו של נתניהו – באופן שתואם למעשה לגמרי את העם שבחר בו, וראו את הסקר למעלה. עדות חזקה ביותר לטענה זו ניתן לראות בנאומו מלפני שבוע, בדיון במליאת הכנסת לציון יום השואה הבינ"ל. אמנם קיימים בו שני אלמנטים שהזכרתי – אזהרת העולם לפעול נגד איראן אחרת אנחנו נעשה זאת, והכנת העם לתגובה האיראנית – אבל שימו לב לחלק זה מהנאום:

בימים אלה ממש, שותקות מרבית מממשלות העולם אל מול קריאות המופתי הפלסטיני להרוג את היהודים באשר הם.  מה שהכי מצמרר, היא העובדה שיש פה מורשת של שנאה והשמדה, כי המופתי הזה בא בעקבות המופתי ההוא. חאג' אמין אל-חוסייני היה אחד מהארכיטקטים המובילים של הפתרון הסופי. הוא נסע לברלין, הוא שידל את היטלר והפציר בהיטלר, כפי שנאמר במשפטי נירנברג על ידי סגנו של אייכמן, וזה תועד גם במקומות אחרים. הוא שכנע אותו יותר מכל אדם אחר לבצע את הפתרון הסופי, לא לתת ליהודים לצאת, כי חלילה היו מגיעים הנה, אלא שיושמדו, שישרפו שם. הוא הקים פלוגות SS מוסלמיות בבלקנים. הוא שידר והטיף להשמדת יהודים, והרעיל יותר מכל אדם אחר את מנהיגי ערב נגד הציונות ונגד העם היהודי. והנה ממשיכו, היום, במקום לקרוא לשלום ולהתפייסות, קורא להשמדת היהודים באשר הם.

שימו לב לקו המחשבה: היטלר ← אייכמן ← המופתי אל-חוסייני ← המופתי דהיום. גם אחרי 60 שנה, גם לאחר שישראל היא מעצמה איזורית, נתמכת על-ידי המעצמה העולמית היחידה, גם לאחר שיש לנו נשק גרעיני ויתרון איכותי בכל כלי הנשק, גם לאחר שניצחנו בכל המלחמות, גם לאחר שיש לנו שני הסכמי שלום עם מדינות אויב, גם לאחר שהליגה הערבית עשתה תפנית של 180 מעלות משלושת הלאווים של ח'רטום ב-67 להצעת שלום הכוללת נורמליזציה מלאה – למרות כל ההישגים, ביבי עדיין באושוויץ. ולא רק ביבי שם, 98 אחוז מאיתנו יחד עימו. ניתן לטעון שכולנו במידה רבה חווים מצב נפשי של פוסט-טראומה – מאז יום כיפור החדרת הטראומה של השואה רק התגברה, ומסעות התיכוניסטים לפולין הם רק דוגמא אחת לכך – אבל נאום זה מעיד שנתניהו כנראה סובל מפוסט-טראומה קשה במיוחד. ולכן, אין מקום לספק עד כמה חרד נתניהו מאיראן גרעינית. לא עולה בדעתו שום פרשנות אחרת למציאות, למשל שאנחנו מספיק חזקים להכיל איראן גרעינית. הם הרי לא רציונלים, אנטישמיים, נאצים, פלוגות SS מוסלמיות. הוא לא חושב אפילו על מקרה אחר של מדינה דמוקרטית עם אוריינטציה ותמיכה מערבית אשר נמצאת בסכסוך גבולות של 60 שנה עם מדינת הלכה מוסלמית, ולמרות כל המלחמות שהיו ביניהן, ולמרות שלשתיהן יכולות גרעיניות, הודו ופקיסטאן מצליחות להתקיים בלי השמדה הדדית.

הלך רוחו של רה"מ חשוב אפילו יותר מהטענות הקודמות שהבאתי בכדי להסיק שתקיפה באיראן היא רק שאלה של זמן, זאת מכיון שהלך מחשבה כזה לא יכול להסתפק בסנקציות בינ"ל. ואמנם, כשמתבוננים בסנקציות המתהדקות על איראן, אילו תוצאות אפשר לצפות שהן יניבו, אשר יספקו את נתניהו ויניאו אותו ממתקפה? אני רואה רק שלוש אפשרויות, וכולן קלושות. אפשרות אחת היא הגעתו של האביב הערבי לטהרן (כתוצאה מהסנקציות או ללא קשר אליהן). במצב כזה, התקפה על איראן תסכל כל הצלחה של מחאה עממית (בהינתן איום חיצוני, העם איראני, כמו העם שלנו, יתמוך בממשלתו) וסביר להניח שארה"ב ואירופה יתעקשו עוד יותר למנוע מתקפה. מצד שני, לא בטוח שזה יספק את ביבי, כי הוא עשוי לסבור שהתקפה שלנו תקל על המוחים להפיל את השלטון (ואולי הוא צודק בזה), או לסבור שגם במצב כזה, חוסר יציבות באיראן יימשך שנים ורק יחריף את הסכנה לישראל מאיראן, שבוודאי תמשיך להתגרען. אפשרות שניה היא ערובות ומחויבויות אמריקניות נוספות לסכל את הגרעין האיראני לכשיתברר שהסנקציות לא אפקטיביות. אפשרות זו (נידונה ב-ynet) מוזרה, כי ערובות ומחויבויות מהאמריקנים יש לנו כבר די והותר, ובינתיים הם לא הצליחו לספק את נתניהו. זה הרי לא מסתדר עם השעון המתקתק והלך הרוח של ביבי שהעולם לא הפיק את לקחי השואה, כפי שהביע בנאום לעיל. האפשרות השלישית – היחידה לדעתי שעשויה להניא את רה"מ – היא התקפלות איראנית כתוצאה מהסנקציות. התקפלות כזו אמנם אפשרית, אבל לא תוכל להיות פומבית, כי גם לאיראנים יש את החרדות והפוליטיקה שלהם, והתקפלות פומבית עשויה להחליש מאוד את השלטון האיסלאמי (ולקרב את האביב הערבי). התקפלות לא פומבית יכולה להיות משכנעת, להערכתי, רק בצורה אחת בלבד – החלפת אחמדינג'אד, או החלפת מי שבאמת מושך בחוטים, חמינאי. הדבר דומה לכך שברה"מ הדיחה את חרושצ'וב לאחר משבר הטילים עם קובה (אם כי זה לא היה בשביל לפייס את ארה"ב, אלא כי חרושצ'וב היה כשלון). גם בתסריט הקלוש הזה – וראו את התבטאותו האחרונה של חמינאי כדי להבין כמה קלוש – עדיין לא בטוח שנתניהו, בגין הלך הרוח שתיארתי, ישתכנע.

בהינתן כל העדויות שהבאתי – הגברת הסנקציות, הגברת הפעולות החשאיות, שינוי אפשרי של עמדת האמריקנים, האיומים הגוברים של ישראל המתבטאים בנאומים של מנהיגים וגם בתמרונים צבאיים, עדויות רבות לחוסר שביעות רצון אמריקנית הולכת וגדלה כלפי עמדת ישראל, והלכי הרוח של נתניהו וברק – אינני רואה איך נמלטים מהמסקנה שנתניהו יתקוף את איראן עם או בלי תמיכה בינ"ל (אלא אם אחד התסריטים הקלושים שיכולים להניא את נתניהו ממתקפה יתממש). הרי משימה הרת-גורל כזו אי אפשר להשאיר ללא-יוצלחים כמו מופז. אם כך, זה משאיר לו – ולנו – חלון זמן של קצת יותר משנה עד הבחירות לעשות זאת (הבחירות נקבעו לנובמבר 2013, אבל יש לזכור שקדנציות בדר"כ מתקצרות). חלון זמן זה גם תואם להערכה האמריקנית העדכנית שאיראן תעשיר אורניום לרמה של פצצה ב-2012. הערכתי הצנועה היא שנתניהו יחכה עד להתקרבות הבחירות בארה"ב, בנובמבר השנה. עד אז, ניתן יהיה להעריך בצורה זהירה אם אובמה ייבחר מחדש. במידה ונתניהו יעריך שהרפובליקנים יחליפו את אובמה, ייתכן שהוא יעדיף לחכות לכך, מתוך תקוה שיהיה לו קל יותר לתקוף את איראן לאחר חילופי השלטון, ואולי ארה"ב רפובליקנית תתקוף את איראן בעצמה. מצד שני, ייתכן והוא לא יסתכן בלחכות: אובמה "עלול" להיבחר מחדש, וגם המועמדים הרפובליקנים עלולים לשנות באורח פלאי את עמדתם לאחר שייבחרו (יש לפוליטיקאים מהימין נטייה למתן את עמדותיהם כשהם מגיעים לשלטון, אפילו בארה"ב). מאחר והתמיכה בישראל והקול היהודי הפכו להיות נושא חשוב במערכת הבחירות – ומי מבין זאת טוב מנתניהו – אפשר לנצל זאת. אם ישראל תתקוף את איראן סמוך לבחירות בארה"ב, לאובמה לא תהיה ברירה אלא לתמוך בישראל, דיפלומטית בוודאי, לוגיסטית בוודאי, ואולי אף צבאית. עם זאת, עליי לסייג את דבריי. הסימנים אמנם מראים שנתניהו יעשה ככל יכולתו למען תקיפה חד-צדדית של ישראל, אבל במדינה דמוקרטית ובמערכת בינ"ל מורכבת, ייתכן מאוד שלא יוכל לעשות זאת בשל התנגדות מצד הממשלה, הכנסת, צה"ל או הציבור – למשל בעקבות הדלפות כדוגמת אלו של מאיר דגן, וכן ייתכן מאוד שלחץ אמריקני חסר תקדים בהיקפו יניא אותו מכך. אך על כל פנים, כדאי להכין את המקלטים.

***

קריאה נוספת

אם נשארתם עם טעם של עוד, מומלץ לקרוא גם את הפוסט הזה מתוך הבלוג המצוין על עידן לנדו, את מירב מיכאלי על דת השואה, ואת הדיווח ב-ynet על מאמר המערכת האחרון של הניו יורק טיימס.

***

חידת השבוע

בטקסט הארוך מסתתרים שני ציטוטים קצרים – האחד משיר של חוה אלברשטיין והשני משיר של החברים של נטאשה.

המזהה נכונה את שני השירים יזכה בפרס המזכה בהרבה כבוד.

***

הודעות מנהליות:

  • גיליון שני של מצג עכוז יפורסם בימים הקרובים
  • לכל המתגעגעים ליאיר לפיד, הפוסט אודותיו יבוא בשבוע הבא
  • אחד מאלפי הקוראים הקים לבלוג דף פייסבוק (אפשר גם למצוא אותו בצד שמאל בדף הבית של הבלוג). בואו בהמוניכם!
מודעות פרסומת

43 מחשבות על “איראן – הכינו את המקלטים

  1. 1. ואוו מאמר ארוך ומצויין (גם אם קצת נאיבי (ראה בהמשך)) מאיפה יש לך זמן?
    2. לא בטוח שהייתי רוצה להיות במצב הודו – פקיסטאן.
    תאר לך מצב בו יש כל יום טפטוף מתגבר עד לזרם שוטף של קטיושות וטילים מהצפון (אל תדאג היום הם מגיעים עד לבאר שבע כבר), כאשר האיראנים מאיימים בצורה קבועה שאם נעשה משהו הם ישלחו לנו טילים משלהם בעצמם (תוך שהם נשענים על ההרתעה הגרעינית שלהם), מה תגיד אז? לא להגיב כי הם ישתמשו באטומי? – סנריו המקלטים יהפך לדבר קבוע גם ללא שימוש בנשק גרעיני אלא רק תוך שימוש בהרתעתו.
    3. אם אני לא טועה גם ה"מתונים" באיראן תומכים בנשק גרעיני כך שהדחת הקוף הנוכחי לא תועיל במאומה.
    4. ההשוואה איראן -> נאצים – נכונה בהחלט ראה לדוגמא מה מקור השם איראן ותבין מאיפה זה בא להם (רמז: לא מהאיסלאם עוד לפני כן) http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%94%D7%92%D7%96%D7%A2_%D7%94%D7%90%D7%A8%D7%99
    5. אתה נותן משקל יתר ל"מה המטרה הפוליטית מאחרי הדברים?" כאשר בעצם אני נותן לנבחרים שלנו מעט יותר קרדיט (למשל שהם אשכרה רוצים להגן עלינו).
    6. כמוך אינני נותן לברק קרדיט פוליטי – (של להנהיג מדינה כבר חווינו זאת טוב מאד) או התבטאותי. עם זאת מבחינה ביצועיסטית ביטחונית – אין מישהו מתאים ממנו לתפקיד שר הביטחון. רוצה דוגמא – ראה מה שעשה לחמאס בתחילת עופרת יצוקה (נתן לחמאס לחזור לעמדותיו ואז הוריד להם איזה 400 מחבלים).

    • אני לא סגור על מה שאמרת ב-4 – מהלינק ששמת אפשר להבין שמקור האיראנים והגרמנים הוא שונה. זה אומר שאי אפשר להשוות ביניהם?

    • שלום עמרי,
      התכוונתי לציטוט הזה מהוויקי:
      "בגלל הסכמה שהייתה באותן שנים על זיהוי הגזע הארי עם פרס הקדומה, השם המודרני שלה, איראן, פירושו המילולי "של הארים"."
      כלומר האיראנים קראו למדינתם "איראן" משום שהם חושבים שהם "ארים".
      אתה מכיר קונספט דומה באירופה שלפני 60 שנה? למשל איזו מדינה שהורידה מההמנון שלה בית שמדבר בדיוק על זה?

    • כפיר,
      תודה על המחמאות. שמחתי לשמוע שחשבת שהפוסט מצוין.
      המצב המדיני מאוד מורכב וקשה לחזות אותו. מטרת פוסט זה היתה להראות שאנחנו מתקרבים למתקפה, ולא מתרחקים. הדיון הציבורי על השלכות המתקפה וסיכוייה לא ממש מתקיים, אולי בין היתר כי לא קולטים שזה עומד לקרות ובקרוב. פוסט כזה צריך לעורר דיון כזה. עם זאת, אני לא רוצה לעורר דיון כזה פה, בתגובות לפוסט הזה. אני מעדיף דיון על התהליך האנליטי שהבאתי ועל המסקנות הנגררות ממנו (כלומר, דיון על היער, ולא על אחד מהעצים). ברוח זו, אתייחס לתגובתך לפי מה שרלוונטי לדעתי:
      1. לא טענתי בעד או נגד שכפול מערכת היחסים של הודו ופקיסטן פה, אלא טענתי שמקבלי ההחלטות חייבים לשקול את זה, כי המקרה הזה מפריך את ה"תאוריה" המקובלת שמוסלמים קיצונים לא רציונלים. הרטוריקה של השואה לא מעידה שזה אכן נשקל בצורה רציונלית, וזה מדאיג.
      2. החלפת המנהיג האיראני היא לא מטרה, אלא יכולה להיות אמצעי של האיראנים להראות שהם אכן משנים כיוון, כי צעד כזה הרבה יותר "בונה אמון" מאשר הבטחות מילוליות או כתובות. כתבתי גם שלא בטוח שביבי יסתפק בזה, ותגובתך אכן מאששת זאת.
      3. ההשוואה של איראן לנאצים נעשית ע"י ביבי לא בגלל שהוא חושב שיש להם את אותו מוצא אתני, אלא בגלל הפוסט-טראומה של השואה. גם את נאצר הישוו להיטלר.
      4. מנהיגים פוליטיים, בגלל שהם בדר"כ מגלומניים לפחות חלקית (אחרת לא היו שמים את עצמם במקום כ"כ קריטי בשרשרת קבלת ההחלטות), מזהים את טובת ה"קריירה" שלהם (כלומר, את ההישרדות הפוליטית) עם טובת המדינה. אם הם לא ייבחרו, הם לא יוכלו להפליג עלינו מכל טוב ליבם. לכן, כל ניתוח רציני חייב לבחון גם את היבט זה.
      5. נאיביות זו שאלה של המגדיר. יש אנשים שבטוחים שאין סיכוי שנתקוף את איראן, כי אין למנהיגים שלנו ביצים – אולי זו נאיביות? יש אנשים שסבורים שישראל יכולה לתקוף את איראן בלי שום תמיכה בינ"ל וגם להצליח בכך בלי שום עזרה צבאית – אולי זו נאיביות?

    • יניב
      עוד לא נקלטו הביטים הנוספים מהתגובה הקודמת והמדינה המוסלמית הלא קיצונית פקיסטאן כבר מאיימת בגרעין על ישראל אם תתקוף באיראן.
      כך על פי חדשות ואללללה הוא אכבר:
      http://news.walla.co.il/?w=/2689/2506512

    • על פקיסטאן אני לא סגור
      אבל את ואללללה ודאי…

    • לא הבנתי מה הבעייה עם השם איראן. למה זה שונה מ"ישראל" למשל שמשייך את המדינה לבני יעקב, כלומר ליהודים? זה שהגרמנים לקחו את המלה "ארים" וטענו אותה במשמעות שלילית לא אמור להשפיע על הארים המקוריים. בדיוק כמו שניתן לראות צלבי קרס על מקדשים בודהיסטיים במזרח. זה שהיטלר העתיק מהם את הסמל לא הופך אותם לנאצים.

    • יניב מאיר, ההשוואה של איראן לנאצים שנעשת ע"י ביבי היא לא בגלל בגלל הפוסט-טראומה של השואה, אלא פשוט נסיון להסביר לבלתי-מבינים שעוצמת השמדה בידי משטר שונא ישראל שמאיים שוב ושוב על השמדת ישראל הוא צירוף מסוכן שאסור לנו לקבל אותו. זה לא טראומת השואה, ביטוי בלתי קביל שמנוצר דווקא ע"י שמאלנים, אלא זה אחד מלקחי השואה.

    • יכול להיות שביבי משתמש ברטוריקה של השואה כדי לשכנע את העם בצורך במתקפה, ואף כתבתי זאת בפוסט. עם זאת, האופן והתכיפות שהוא מתבטא בנושא (ומאז כתיבת הפוסט הוא עשה זאת אף ביום השואה עצמו, ראה כאן) מעוררת בי חשש שקבלת ההחלטה איננה נעשית בצורה שקולה וקרה, אלא על בסיס הטראומות של העבר.

  2. שלום יניב,
    עכשיו שמתי לב לקישורים שלך למירב מיכאלי ולטיימס.
    הם גרמו לי לפרץ צחוק בלתי מוסבר (מההלם).
    מילא הטיימס שהתרגלנו לאנטישמיות שלו, אבל זה שמישהו מדור שלישי לשואה רואה את זכירת השואה כמשהו שמפריע לו לקדם את האג'נדה הפוליטית שלו זה כבר היה יותר מידי בשבילי.
    או במילים אחרות אליבא התפיסה המעוותת הזו : "אז נו נו נו לנאצים – רצחתם שישה מליון יהודים, מילא שרצחתם שישה מליון, אבל תראו למה גרמתם עכשיו? יש משהו שממתנגש לי עם הנטיה הפוליטית וזה כבר מ מ ש אסון!".

    • אני שמח שאתה נחשף לדעות שאתה לא מכיר. אני מציע לך כעצה ידידותית להפריך טענות בנימוקים ענייניים ולוגיים (כאילו אתה מוכיח משפט באלגברה). נימוקים כמו "פרץ צחוק מההלם" ו"אנטישמיות" – בכל הכנות, אני לא יודע איך להגיב להם.
      על כל פנים, אני רק הפניתי למאמרים האלו. אם אתה לא מסכים עם תוכנם, אולי כדאי שתגיב למאמרים עצמם.

    • יניב שלום,
      ראה הסיבה שפרצתי בצחוק היא שדת השלומיזם כבר לקחה אותנו לכל מיני מחוזות נידחים שמעולם לא דמיינו שיכולים להיות וכבר חשבתי שאחרי טרור האינטיפאדות (אולי אני צריך לתרדם לשלומיסטית בשביל חלק מהקוראים: התכוונתי ל"קורבנות השלום"), עלית החמאס עקב גירוש יהודי גוש קטיף, טילים על אשקלון ועל אשדוד ("פחדני השלום" קרא רבין לאלו שהעיזו להעלות את האפשרות הזאת) ועוד אירועים "חסרי משמעות" שקרו כבר לא תקום טענה בעד דת השלומיזם.
      מסתבר שטעיתי – החברה האלה יכולים להגרר למחוזות שאול של הבעת ביקורת על זכר השואה, ניתוח פסיכולוגי בגרוש ושימוש באותו הגרוש כדי להצדיק את דתם (דת השלומיזם).

    • האם ביקורת על זכר השואה לא לגיטימית? אם אני מותח ביקורת על כך שהמדינה זרקה את ניצולי השואה לכלבים, האין זו ביקורת על כך שהמדינה לא זוכרת את השואה בעצמה? האם אני נגרר "למחוזות שאול", כהגדרתך?

    • שלום יניב,
      גילוי נאות – סביי וסבתותיי ז"ל משני הצדדים הם ניצולי שואה.
      להביע ביקורת על כך שלא זוכרים את השואה או לא מטפלים בניצולים כראוי זו ביקורת וראויה ומצויינת. להביע ביקורת על כך ש כ ן זוכרים את השואה יותר מידי ולכן זה מפריע לשלומיזם (מהמון סיבות ובתוכן גם רגש לאומי בריא), זו פעולת יאוש.
      כמו שכבר ציינתי באחת מתגובותיי – נקודת המוצא של מי שרוצה לעשות הסכמים עם האוייבים שסביבינו היא שכחת והשכחת ההיסטוריה כי "צריך להביט קדימה". בא הסקר הזה והורס לנ"ל את התוכנית – אם את ניסיונות החיסול הפרעות מעשי הטבח והטרור והמלחמות של הערבים בישוב היהודי את זכותינו ההיסטורית על הארץ ואת זיקתינו אליה ניתן עוד איכשהו להשכיח, את זכר השואה אי אפשר.
      ולדעתי זה באמת מה שמתסכל את מיכאלי.

    • אם הבנתי נכון, טענתך שמותר למתוח ביקורת על מי שזוכר פחות מדיי את השואה אבל אסור למתוח ביקורת על מי שזוכר יותר מדיי. אני לא מסכים, אבל אני לא אפתח את הנושא יותר (בוודאי אכתוב פוסט על זכרון השואה בעתיד הקרוב)

  3. יש עוד כמה אספקטים ששכחתי לציין בפוסט לגבי פירוש אפשרי של האירועים. כולם, עם זאת, מובילים עדיין לאותה מסקנה שהתקיפה באיראן מתקרבת ולא מתרחקת:
    1. עצם ההסלמה העכשווית מול איראן שמתבטאת בשילוב שציינתי של החרפת סנקציות, החבלות החשאיות (שיש בהן הפרת ריבונות) והתבטאויות מחריפות משולבות בתמרונים צבאיים עלול להוביל למתקפה דווקא מצד איראן (מתקפת מנע). אין לי ספק שזה מה שנתניהו רוצה, כי במצב כזה ישראל בוודאי לא תהיה לבד מול איראן.
    2. ההדלפה של פאנטה יכולה להתפרש בעוד אופן. ייתכן שבארה"ב עצמה יש מחלוקת בין תומכים במתקפה (בין אם אמריקנית-ישראלית משולבת או גיבוי לתקיפה ישראלית "חד-צדדית") לבין המתנגדים. שינוי המדיניות בדצמבר שציינתי הוא צעד בכיוון של תמיכה צבאית בישראל, וההדלפה יכולה להיות מאבק פנים-אמריקני נגד התפתחות כזו.
    3. מתקפה ישראלית ללא גיבוי אמריקני היא כמעט מעשה התאבדות (ראו מאמרו של אורי אבנרי מנובמבר שמציין עד כמה זה התאבדותי), וקשה להאמין שבממשלה לא יודעים את זה. ייתכן מאוד שהם מעריכים שתגובת איראן, למשל באמצעות סגירת מיצרי הורמוז, תחייב את ארה"ב להצטרף למערכה.

  4. תודה כפיר על התגובה שלך. אמנם לא כ"כ הבנתי מה בין הרצון של העם האיראני שיקראו למדינה שהוא חי בה אירן לבין האפשרות להשוות בין האיראנים לנאצים (קראתי עוד קצת על מקור השם כאן: http://en.wikipedia.org/wiki/Name_of_Iran), אבל אולי אפשר יהיה לנסות למצוא דרכים אחרות להשוות ביניהם.

  5. פינגבק: מצג עכוז גיליון שני | חיים שרירותיים

  6. היבט אחד שלא דיברתי עליו בכלל פה זה היכולת המבצעית – האם יש יכולת לחדור את הבונקרים ולגרום נזק ממשי לאתרי הגרעין שמתחת לאדמה. ברור שהיבט זה קריטי לניבוי אם תהיה מתקפה צבאית או לא. לא נכנסתי להיבט זה כי אין לי ידע. אז היום ראובן פדהצור כותב, ע"פ הדלפות לוול סטריט ג'ורנל, שאין יכולת כזאת. כדאי לקרוא – אם כי בשורה התחתונה, עדיין אי אפשר לדעת עד כמה זה נכון, וגם בהנחה שזה נכון, אי אפשר לדעת אם נתון כזה יניא מתקפה בכלל. http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1637517

    • מאמר נוסף רלוונטי הוא מאמרו של שלמה גזית, ראש אמ"ן לשעבר. גזית נותן זוית נוספת למערכת היחסים ישראל-איראן, וגם מביע את דעתו באשר לכדאיות הפעולה (זוית שנמנעתי ממנה), אבל בשורה התחתונה, גזית טוען – כמוני – שהאירועים מעידים שאנו מתקרבים למתקפה (אמריקנית או ישראלית).

    • משעשע!
      אני מסכים איתך: צריך להפסיק לייחס חשיבות (שלא לומר קדושה) לאנשי בטחון, ואני מוסיף, לא רק בעבר, אלא גם בהווה. ההיסטוריה הוכיחה שההערכות שלהם שוות כמו ההערכה של כל אדם אחר.
      יחד עם זאת, כשראש אמ"ן לשעבר סבור שאנחנו לקראת תקיפה, זה מחזק את טענתי בפוסט. גזית בניגוד לביבי וברק לא חשוד בהפעלת לוחמה פסיכולוגית או ניסיון לצבור פופולריות, והוא מכיר את הניואנסים של ההתבטאויות והמגעים בין ישראל לארה"ב שהוא רואה (דרך אמצעי התקשורת כמו כולנו, אני מניח). אם הוא הגיע למסקנה הזאת כמוני, צריך בהחלט להכין את המקלטים.

  7. אני לא מבין למה עושים ניתוח יתר לאמירות של פוליטיקאים.
    מוכר הפלאפל אצלי בשכונה אומר שאצלו הכי טעים, אני די בטוח שהוא צודק, אבל כמה מחברי אמרו שיכול להיות שהוא מגזים, שזה אקט שיווקי. ובכן, כלי העבודה של הפוליטיקאי הוא פיו, וכל ציטוט/נאום/הופעת אורח בתכנית סאטירה היא אקט שיווקי.
    אם תסתכל בכותרות הראשיות (או בעמודים 2-3) בעיתונים מובילים (ידיעות אחרונות/ישראל היום/מצג עכוז) בראשון לינואר 2008-2012 (פחות או יותר) תראה ציטוט של פוליטיקאי (או ביטחוניסט – פוליטיקאי לעתיד) "השנה תהיה שנת הכרעה בגרעין האיראני". אמר, אז אמר…
    אם אתה לא קורא קטעים בעיתון שלא נכתבו על ידי מיכאל שלו, אני אביא קיצור כותרות של שלושת השנים האחרונות (באופן sparse, כמובן).

    איראנים: יש לנו אורניום מועשר.
    אמריקאים/ישראלים: אוי ואבוי לכם.
    איראנים: וואי וואי איזה אורניום יש לנו…
    אמריקאים/ישראלים: וואי, וואי מה נעשה לכם…
    איראנים: כל אורניום אצלנו מלמיליאן
    אמריקאים/ישראלים: יואו! איזה סנקציות נעשה לכם…
    איראנים: וואי וואי! אם עד עכשיו חשבתם שיש לנו אורניום מועשר, חכו שתקראו את דוחות המודיעין החדשים שלכם!
    אמריקאים/ישראלים: חשבתם שזה סנקציות? הסנקציות עכשיו לא מהעולם הזה.

    אומרים, אז אומרים – דיבורים זה בלה בלה. לכל צד יש אג'נדה וכל צד צריך להישאר בכותרות. נתניהו צריך לנאום ביום השואה (שואה! שואה!) הבינלאומי. ואם הוא כבר טורח, אז עדיף שיזכירו את זה בחדשות ובבלוגים המובילים בישראל. כזכור, סף הגירוי של הציבור עולה, אז במקום להראות ציצים בזמן הנאום, הוא אומר שואה, איראן, היטלר. אז מה…
    ואם תטען שהוא מאותת לאמריקאים שהוא הולך לתקוף לבד, אז תנסה להיזכר בטריק הזול ביותר של המו"ם: אם אני רוצה 10, אדרוש 20. לא סתם אתה אומר שמפלגות הימין מתמתנות שהן מגיעות לשלטון, גם השמאל נוהג כך, אחרת כבר מזמן היה לנו שלום (לא עלינו, טפו! טפו! טפו!).

    מה שחשוב זה מה שקורה בחדרי חדרים שמקבלי ההחלטות נפגשים ב4 עיניים ומסכמים על דרך פעולה (בהנחה שאחד הצדדים אינו שקרן סדרתי http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4145270,00.html).

    בתגובה זו גם מסתתר ציטוט של החברים של נטאשה.

    • פתרון החידה שלך – הציטוט המסתתר הוא "בלה בלה" מהשיר "רדיו בלה בלה".
      מה לגבי פתרון החידה שלי? אני יודע שאתה מסוגל, למרות שלפעמים אתה מתבלבל בין מיכאל שלו למאיר שלו.
      בתשובה לשאלתך – כל אמירה של פוליטיקאי נמדדת גם כאמצעי שיווקי מול קהל הבוחרים (לרבות גיוס דעת קהל למלחמה), גם מבחינת המסר שהוא מעביר למדינות אחרות, וגם כדרך להבין את מה שמתחולל בנפשו. בפוסט דנתי בכל 3 האספקטים, לרבות ההיבט שציינת – להשיג פופולריות, והסברתי למה ההסבר הזה לבדו לא מספק. אני מציע לך ולאחרים לקרוא את נאומו המלא של ביבי מיום השואה (לינק בפוסט) – יש בנאום מספיק אלמנטים של "שואה! שואה! שואה!", אבל עצם זה שהוא בחר לא להשמיט את הפסקה שציטטתי – על הקשר בין המופתי של היום להיטלר (והמשתמע מזה לגבי איראן) מעיד גם על תפישת עולמו וגם כוונותיו/איתותיו למדינות האחרות.
      ואכן, הוא מאותת לאמריקנים (וגם לנו) שהוא הולך לתקוף לבד, אולי כחלק ממו"מ שהוא מנהל. אבל לדברים האלה יש דינמיקה משלהם, וכפי שכתבתי בפוסט, הוא מטפס על עץ שלא בטוח שיוכל לרדת ממנו. ומה שמשתמע מכל זה הוא שאנחנו מתקרבים לתקיפה, ישראל לבדה או בשיתוף עם ארה"ב.
      לסיום, הדיפלומטיה היא לא רק פגישות ב-4 עיניים, מהסיבה שציינת – חלק משקרים, ולכן כדאי לבדוק מעשים ולא דיבורים (למשל אם ישראל מתכוננת ממש למלחמה ולא סתם מאיימת – מה שהראיתי שכן), וגם מהסיבה שעם אויבים לא נפגשים ב-4 עיניים, והדרך להעביר להם מסרים היא (בנוסף לערוצים חשאיים) באמצעות נאומים פומביים.

  8. ההתקפה על איראן היתה "שאלה של מתי ולא אם" עוד הרבה לפני אמירתו של שר ההגנה האמריקאי.
    עסקת שחרור גלעד שליט נעשית שניות לפני שחלון ההזדמנויות המטאורולוגי להתקפה באיראן נסגר. צירוף מקרים? כנראה שלא.
    לחץ אמריקני מאסיבי, בשיתוף האיחוד האירופי, מנע מתקפה לפני חגיגות הסילבסטר.

    עכשיו זו רק שאלה של מתי יפסק הגשם. אליך דני…

    • אני לא פוסל את האפשרות שהחלטה בעניין איראן התקבלה עוד קודם לכן, אפילו לפני שפתחתי את הבלוג.
      אין לי מושג אם זה באמת מגבלה של גשם (על סמך מה, באמת, אתה מבסס את טענתך?). יש לי חבר טוב וחכם שחשב שהזמן הטוב ביותר לתקיפה הוא דווקא בחורף, כשהלילה ארוך.
      בסוף ההחלטה תתקבל כששרה תקבל מחזור. (סתם, סתם, לא מתאים לי בדיחות שובניסטיות כאלה, אני מתנצל!)

  9. פינגבק: הגרעין האיראני: עדכון לחודש יולי | חיים שרירותיים

  10. שכנעת אותי שנכון לתקוף את הגרעין האיראני כמה שיותר מוקדם. עדיף עם אמריקה, ואם לבד אז חשוב בתיאום עם אמריקה. סביר שאם ישראל תתקוף לבד, ארה"ב תצטרף אליה. בשנים האחרונות הרבו מפקדי הצבא האמריקאי לבקר בישראל, במטרה עיקרית לבנות תוכנית מבצעית משותפת ומתארים אפשריים לפתיחת המבצע. חשוב לדורות הבאים לשלול מאיראן את בניית הגרעין. הצלחה היום תפיל את משטר האייתוללות מחר. משטר איראני אחר פרו-מערבי לא יחזור לדרך הגרעין.

    למפחידים אותנו מחזבאללה והחמאס, הרי ברור שהם יפתחו נגדנו במלחמה גם ללא שנתקוף באיראן, באחד העתידים. כלומר, האיום הזה קיים ומחכה לפעולה. אז למה לא לפעול נגם ביחד עם השמדת הגרעין האיראני, לפי הזמן שאנחנו נפתיע נקבע? זה יתן יתרון לכוחותנו להכות ברעים ולצמצם את הנזקים שהם ישיתו עלינו, עד שנשמידם ככל האפשר. כלומר, במקום 2 או 3 מלחמות, תהיה לנו מלחמה אחת נגד השלושה, בזמן ולפי התנאים שאנחנו נכתיב.

    אני משוכנע שלאחר המלחמה, המזרח התיכון ירגיש בטוח יותר ויתכן שרוחות שלום יתחילו לנשוב בו. סעודיה, מצרים ותורכיה תזנחנה את מחשבותיהן לגרעין, לאחר הסרת האיום האיראני.

    מכאן, שהשמדת הגרעין האיראני הוא לא רק אינטרס ישראלי אלא אינטרס ערבי וגם אינטרס איראני. העם האיראני רותצה להשתחרר מהדיכוי של משטר החושך. תקיפה על הגרעין שלו תערער את מעמדו של השלטון ותהווה נקודת מפנה בהתנהגות ההמונים ברחובות.

    • אני לא מבין איך שכנעתי אותך בדברים שלא טענתי. על כל פנים, אני מסכים שמניעת גרעין איראני היא אינטרס אזורי, אבל אני חולק על הניתוח שלך לחלוטין. אין שום ערובה שארה"ב תצטרף למתקפה, והדעה הרווחת (אם כי לא וודאית) היא שביקורי מפקדי הצבא נועדו לשכנע את ישראל לחכות לארה"ב, לא להקדים אותה. אם נקדים אותה בניגוד לבקשתה, זה לא מוסיף לסיכויים שתצטרף למתקפה. ואם לא תצטרף, גם ההצלחה במבצע איננה בכלל מובטחת, ובמקרה הטוב תשיג דחייה של מספר זעום של שנים (ראה את הפוסט הזה).

      יתרה מזו, בשנתיים האחרונות נפלו שני משטרים ערביים ללא התערבות מערבית, משטר אחד (לוב) נפל בעזרת מעורבות מערבית רק לאחר שהתערער המשטר, ואחד נוסף (סוריה) לפחות בדרך. כך שהדרך להתערערות המשטר האיראני אינה בהכרח הדרך שאתה מציע (ויש הטוענים שהדרך שהצעת רק תחזק את המשטר).

  11. פינגבק: על שלטון ואדלסון | חיים שרירותיים

  12. "שימו לב לקו המחשבה: היטלר ← אייכמן ← המופתי אל-חוסייני ← המופתי דהיום"

    היי יניב קבל ציטוט (גם אם באיחור אופנתי אבל היה צריך לשמוע זאת מפי הסוס):
    "אנחנו הולכים בדרכי אבו עמאר ומפקדיו בכל הכוחות במאבק, אבו ג'יהאד, אבו איאד, עבד אלפתאח נור, אבו עליי איאד, השייח אחמד יאסין, עבד אל עזיז רנטיסי,
    פתחי שקאקי, ג'ורג' חבש, עומר אל קאסם, סאחר חבש, שלם, בשיר ברגותי, אבו עליי מוסטפא". עוד ציין, כי החוגגים כולם מצדיעים לזכרו של המופתי הגדול ביותר של פלסטין, מוחמד אמין אל חוסייני. "

    ובכן הסוס שרטט את הקו בעצמו:
    היטלר ← אייכמן ← המופתי אל-חוסייני ← אבו מאזן.

    • קודם כל מחמיא לי שאתה זוכר דברים שכתבתי לפני כמעט כשנה. אני בהחלט מעריך את זה, והלוואי ויהיו לי עוד הרבה קוראים כמוך.
      שנית, הבאת דברים בשם אומרם, ולכן אין לי אלא להמשיך את הציטוט מהפוסט המקורי:

      שימו לב לקו המחשבה: היטלר ← אייכמן ← המופתי אל-חוסייני ← המופתי דהיום. גם אחרי 60 שנה, גם לאחר שישראל היא מעצמה איזורית, נתמכת על-ידי המעצמה העולמית היחידה, גם לאחר שיש לנו נשק גרעיני ויתרון איכותי בכל כלי הנשק, גם לאחר שניצחנו בכל המלחמות, גם לאחר שיש לנו שני הסכמי שלום עם מדינות אויב, גם לאחר שהליגה הערבית עשתה תפנית של 180 מעלות משלושת הלאווים של ח'רטום ב-67 להצעת שלום הכוללת נורמליזציה מלאה – למרות כל ההישגים, ביבי עדיין באושוויץ.

    • ביבי באושוויץ?
      לא מקבל אבל אפילו אם נגיד שזה debateable,
      מה שבטוח הוא שאבו מאזן מכחיש השואה הוא בעיני עצמו ממשיכם של הנאצים.

    • אז אבו מאזן גם מכחיש את השואה וגם רוצה להיות ממשיכם של הנאצים? טוב, לוגיקה של ערבי, אחרי הכל.

    • לא לוגיקה של ערבי דווקא,
      יותר לוגיקה של מכחישי שואה אנטישמיים (דוגמת הקוף הפרסי שאומר מצד אחד שלא הייתה שואה ומצד שני מצהיר על כוונותיו להשמיד את ישראל בכל הזדמנות)

    • אני דווקא כיוונתי לבעיה בלוגיקה שלך, כי אדם לא יכול מצד אחד להכחיש שואה ומצד שני לשאוף להיות ממשיכו את היטלר.
      (לוגיקה של ערבי היתה כמובן בדיחה צינית, אם מישהו הבין לא נכון.)

    • הבנתי שכיוונת הבנתי שזו הייתה בדיחה צינית וגם עניתי שהבעיה הלוגית הזאת מעולם לא הפריעה למכחישי שואה (לאו דווקא ערבים) לרצות להיות ממשיכי הנאצים. מה לעשות זוהי עובדה:
      מצד אחד הם מציגים כלפי חוץ "מחקרים" על כך שלא היו תאי גזים , שמספר היהודים שנרצחו לא היה 6 מליון ומצד שני אומרים (כלפי פנים כמובן לאלה שהם חלק מהקבוצה שלהם) שצריך לסיים את מה שהיטלר ימ"ש התחיל.
      זה ב ד י ו ק מה שאבו מאזן עושה – הוא מכחיש שואה
      וכלפי פנים הוא מציג עצמו ואת כל חבר מרעיתו כממשיכיו של חג' אמין אל חוסייני.
      אבל יש לציין שזה היה בערבית ולא היינו אמורים לשמוע את זה.

    • שלום יניב,
      התהיה שלך הטרידה אותי –
      כיצד יכול אדם לראות עצמו כממשיכם של חוסייני והנאצים ובה בשעה להכחיש שואה.
      ובכן – בא אבו מאזן ופתר את הקושיות:
      http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/430/690.html

      עכשיו הכל ברור –
      לדידו ההנהגה הציונית לחצה על הנאצים לבצע את השואה כדי שהיהודים יכבשו את פלשתין.

      כל המוסיף גורע.

    • היי כפיר,
      קשה לי להתייחס לטענתך, שכן אני לא חושב שאבו-מאזן רואה עצמו ממשיכם של חוסייני והנאצים. אם כבר, אז רק של חוסייני. זה כמו שיבוא ראש ממשלה ויצהיר שהוא ממשיכו של בן-גוריון. אז מה, זה אומר שבכוונתו לעשות נכבה שניה? כנראה שהמציאות יותר מורכבת.

      אני גם לא מכיר את הדוקטורט של אבו-מאזן ולא סבור שניתן לסכם אותו במשפט אחד, כפי שעשית (ההנהגה הציונית לחצה על הנאצים לבצע את השואה וגו').

      אין לי אשליה שתקבל את הספקות שלי, ואולי עכשו תכתוב עוד "הוכחות" שכל מטרתן לא להתעסק במציאות העכשוית (קרי, המציאות הפוליטית המתגבשת ממערב לירדן) ובכך גם לטשטש וגם להצדיק את הסרבנות הישראלית, בלי לתת את הדעת לתוצאות האפשריות של המשך המדיניות הנוכחית. אבל אני לא מוצא הרבה טעם להמשיך לדון בכך, בטח לא בתגובות לפוסט מלפני כמעט שנה.

      אם אתה חפץ להתכבד ולכתוב פוסט אורח שעוסק בעיקר בעתיד שאתה רואה להמשך פרוייקט ההתנחלויות והסרבנות המדינית של ישראל, אשמח לפרסם אותו ולדון איתך עליו בתגובות.

    • מה שלומך יניב?
      אשמח לכתוב כאשר יהיה לי יותר זמן.
      אבל בינתיים אתה יכול לכתוב פוסט המדבר על כמה לא יעילה הייתה התקיפה (שכנראה כבר התרחשה http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/432/332.html ) ואיך בניגוד למה שהאזרח הפשוט חושב, היא בעצם זרזה את הנחישות האיראנית לגרעין.

    • אם היתה תקיפה והיא הצליחה, אז אני שמח להודות בטעותי.
      כמה טוב שהסכנה חלפה, אנחנו כבר לא בשנת 1938, אפשר להסיר את הסנקציות על איראן, ובנאומו הבא באו"ם, נתניהו יצייר פרחים. אני המאושר באדם!

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s