יום של הון פוליטי וחלילות: פוסט עדכון בעקבות יום השואה

ביום השואה אתמול פרסמתי פוסט בו הצעתי מתכונת אחרת או נוספת לציון יום השואה, מתכונת המבוססת על התנהגות בכבוד ובאהבה לכל אדם באשר הוא אדם. בפוסט ציינתי בדרך אגבית ולא מספיק מפורטת שתי נקודות שהעלו תמיהות משני מגיבים שונים (כפיר וא. מוקד):

1. מדוע נאומו של נתניהו בערב יום השואה, בו שוב הזהיר מפני שואה מתקרבת בדמות הגרעין האיראני, מהווה בעיניי עשיית הון פוליטי?
2. מדוע אני מכנה את הטקסים ביום השואה 'חלולים'?

עקב ה'גזרות' שגזרתי על עצמי ביום השואה, לא ממש יכולתי לענות על שתי שאלות אלו אתמול, הרי גם בכך יש משום עשיית הון פוליטי (אבל נדמה לי שבכל זאת מעדתי פה ושם), אולם כעת משחזרתי לסורי, אני שמח לענות ומודה לשואלים.

בשביל להבין מדוע נאומו של נתניהו מהווה נסיון לעשיית הון פוליטי, צריך להבהיר קודם כל מהו 'פוליטי'. בהגדרתה הצרה ולצערי גם הנפוצה בארץ, 'פוליטי' משמעו מפלגתי, והון פוליטי הינו רווח למפלגה ולעומד בראשה. גם לפי הגדרה צרה זו, נתניהו עסק ברווח פוליטי כשהשתמש בנאומו ביד ושם כדי לנגח את אלו שמסתייגים מקו הפעולה של תקיפת מתקני הגרעין כאנשים אשר לא למדו דבר מן השואה, ובכך לחזק את עצמו, מדיניותו ומנהיגותו. כתב על כך בהרבה יותר כשרון רז שיינרמן. אולם גם בהגדרה הרחבה של המושג 'פוליטי' – דבר-מה הקשור במדינאות – עושה נתניהו הון. כפי שכתבתי בפוסט איראן – הכינו את המקלטים, השימוש ברטוריקת השואה נועד לגייס מוכנות להקרבה מבית ולהצדיק מראש את מחיר הקורבנות הצפוי לאחר תקיפת איראן בכך שנועדה למנוע אסון הדומה במשמעותו לאסון השואה. הרי תקיפה באיראן תישא מחיר לא קל, ואם העם לא יוכן לכך כראוי, הוא עלול לבוא חשבון עם מנהיגיו (פה יש השקה להון פוליטי במובנו הצר). יתרה מזו, הכנת העם נועדה לאותת לארה"ב ולאיראן שישראל מוכנה למכה צבאית ותשתמש בה אם לא יעמדו בתנאים שישראל הציבה. במילים אחרות, נאומו של נתניהו המשווה בין הנאצים לבין הגרעין האיראני הוא בסה"כ טקטיקה להפעלת מנופי לחץ על ארה"ב ועל איראן – טקטיקה שנויה במחלוקת ומסוכנת ביום רגיל (והסברתי זאת גם בפוסט הגרעין האיראני: עדכון סטטוס). ביום השואה – יום זכרון שנועד לכבד את הניצולים ולהנציח את הקורבנות, יום שמעמדו עבור רבים הוא לא פחות מאשר קדוש, ואת נאומו נשא נתניהו כשלראשו כיפה – זה כבר מעשה בזוי, שפל וציני אפילו בסטנדרטים של ביבי. (ראו גם ביקורת טלויזיה זו).

בפוסט הקודם גם ציינתי שטקסי יום השואה חלולים ובעלי טקסטים משעממים, וכנראה שהייתי צריך להסביר את עצמי עבור המוגבלים שאינם מסוגלים לקרוא את מחשבותיי. הטקסים חלולים מהסיבה הפשוטה שהם לא אנושיים אלא פונקציונליים: מטרתם המרכזית מדי שנה לספר שוב את הסיפור הציוני לפי הגרסה המקובלת על המדינה. אי לכך, תמיד נשמע את אותו הסיפור, כמעט ללא ניואנסים, תוך הדגשת הקורבניות והמסכנות של העם היהודי לפני קום המדינה, ששיאן בטרגדיית השואה, ורוממות המדינה ובעיקר צה"ל אשר בזכותו תימנע השואה הבאה. רק בזכותו יש לציין, לא בזכות הדיפלומטיה שיצרה את הברית האסטרטגית עם ארה"ב שמקנה לישראל רוח גבית דיפלומטית, סיוע בטחוני נדיב והבטחה ליתרון איכותי בנשק מול צבאות ערב. גם לא בזכות הנשק הגרעיני (לפי מקורות זרים כמובן) שהושג בזכות שת"פ עם צרפת. כל כך מרוממים את צה"ל עד שזה ברור לכולם שהשואה לא היתה מתרחשת אילו רק היה צה"ל, כי צה"ל בוודאי היה מצליח להביס את הצבא שכבש את צרפת תוך מספר שבועות, שכבש את כל מזרח אירופה ושטחים רחבים מרוסיה, ושנדרשה לחימה משותפת של שלוש מעצמות כדי להביסו. כוחנו הרב מודגש שוב ושוב בטקס כדי לחזק את רוחו של העם ולהקנות לו תחושה של בטחון, תחושה שלעולם לא עוד, תחושה שכיום שואה נוספת אינה אפשרית – פעולה חיובית בפני עצמה שעושה המדינה, אך מגוחכת למדיי בהינתן שאותו גוף המבקש להרגיענו הוא זה המקפיד להפחידנו בפמפום מתמשך של סכנת השמדה תורנית נוספת, מדומיינת או אמיתית.

כל זאת הוא בעיניי לא רק חלילות אלא לא פחות מניצול ציני של השואה, קורבנותיה וניצוליה (וכתב על כך עוד בכשרון רב אור שחר). אני מניח שלא כולם יסכימו איתי או אף יבינו מה גורם לי לחשוב כך. הרי הורגלנו לחשוב שכולנו בסירה אחת – המדינה, צה"ל, העם היהודי וטובתו, השואה וניצוליה, וכו' – ואם מבקרים את אחד המפליגים, כל הסירה טובעת. המציאות לימדה אותי שוב ושוב שלא כך פני הדברים, ומספיק להתבונן במצבם של הניצולים כדי להיווכח בכך. כמובן שאפשר לטעון שזו זכותה, ואולי אף חובתה, של המדינה לעשות שימוש בכל במה אפשרית כדי לקדם את ערכיה הבסיסיים ואת הנרטיב המרכזי של הווייתה (ואין בכוונתי לטעון שנרטיב זה מופרך, אלא שמקומו איננו ביום השואה). בסדר גמור. תהנו אתם. אבל אני לא מעוניין. כשהטקסים יתייחסו יותר לניצולים ולקורבנות כבני אדם, ולא כסטטיסטים במחזה ממסדי ידוע מראש, כשראש הממשלה ישמיע טקסט מרגש ואנושי במקום הטמפלייט הקבוע במקרה הטוב וחרחורי הפחדים במקרה הרע, למשל כמו הטקסט הזה, תקראו לי.

***
המילה 'חֲלִילוּת' אינה קיימת במילון, אך משוכנע אני שמשמעותה ברור ונהיר לכולם.
לקראת יום העצמאות הבא העלינו לטובה, החלטתי לעשות מעשה ציוני מעין כמותו ולהמשיך בדרכו של אליעזר בן-יהודה בחידוש השפה העברית. אנא מכם, השתמשו במילה זו מעתה ובנדיבות.