על שלטון ואדלסון

בימים אלו זוכים אזרחי ישראל להבין באופן המוחשי ביותר מהן ההשפעות ההרסניות של יחסי ההון והשלטון בישראל. לא, אני לא מדבר על אהוד אולמרט, שאף אחד לא יופתע אם יצליח להתחמק שוב מאימת הדין בפרשת הולילנד, וגם לא אם חלילה ייבחר שוב לכנסת (אם כי אף אחד לא יצביע לו לראשות ועד הבית). אף מעילה בכספי ציבור ושום פרויקט דירות שקודם תמורת שוחד לא יכולים להמחיש לנו כמה מחויבותו/ה של נבחר/ת ציבור למממנים שלו/ה באה על חשבון המחויבות לבוחריו/ה, כפי שממחישים זאת נתניהו ואיל ההון שלו, שלדון אדלסון, ערב הבחירות בארה"ב.

כל מי שעוקב אחרי הבלוג לא יחשוד בי בחיבה יתרה לנתניהו, אבל יחד עם זאת גם יתקשה למצוא הרבה דברי ביקורת שלי כנגדו. הדבר העקבי ביותר, וכמעט היחידי, שטענתי כנגדו הוא השימוש המופקר שלו ברטוריקת שואה כשהוא דן באיום האיראני, כפי שלמשל עשה ביום השואה האחרון. אולם גם את זה אני לא זוקף לגמרי לחובתו, כי אני סבור שהוא לא עושה את זה ממניעים פסולים, אלא כנראה משילוב של הלך רוח נפשי מאוד מסוים בהתחשב בסביבה המשפחתית והאידיאולוגית שלו, יחד עם רצונו לגייס דעת קהל ישראלית ותמיכה בינ"ל בבלימת הגרעין האיראני. למעשה, עיקר הביקורת שלי בנושא זה הוא דווקא על הציבור, שמקבל בזרועות פתוחות את ה"מנהיגות המאמללת" של נתניהו (אך לעניות דעתי, חלה שחיקה לאחרונה ביכולת הציבור לבלוע זאת שוב ושוב). למעט עניין זה, אין לי אובססיה יתרה לתקוף את נתניהו, והסיבה לכך כנראה נעוצה בכך שאני לא רואה בכך כל טעם. כבר מזמן איבדתי את האמון ביכולתה של המערכת הפוליטית לייצר חלופה אמיתית למדיניות המדינית-בטחונית הנוכחית, כמו גם למדיניות החברתית-כלכלית (אבל זה כנראה נושא לפוסט אחר). כמעט כל הדברים הרעים שעוברים על ישראל בשנה האחרונה כנראה היו קורים בצורה כזו או אחרת תחת כל ראש ממשלה אחר שהמערכת מסוגלת לייצר והציבור מסוגל לבחור, יהיה שמו נתניהו, ברק, שרון, אולמרט, לבני, פרס או יחימוביץ' (ואם שכחתי מישהו, זה לא בכוונה). אפילו יקיר השמאל רבין לא היה מסוגל לעשות הרבה עם הרכבי הכנסת שנבחרו מאז שנרצח. אלא שהתערבותו של נתניהו בתוך מערכת הבחירות האמריקנית, ולטובת מועמד בעל סיכויים קלושים להיבחר, היא מעשה הפקרות מדינית של ממש, והיא נחלתו בלבד.

נתחיל מסיכוייו של רומני. מצבו של רומני בסקרים החל להדרדר בתחילת החודש, לאחר ועידת המפלגה הדמוקרטית (ובמיוחד בעקבות נאומו של הנשיא לשעבר ביל קלינטון, שהסביר לאמריקנים ברהיטות שאי אפשר לסתום את הגרעון הענקי בתקציב האמריקני באמצעות קיצוץ במיסים. מומלץ לצפות בנאום.) בניסיון לשנות את המגמה, תקף רומני באופן לא ממלכתי את תגובתו של אובמה לאחר רציחת השגריר האמריקני בלוב בשבוע שעבר, אך עורר עליו ביקורת קשה, אפילו בקרב הפרשנים השמרנים. עוד אלו מדברים, וזה בא: הקלטת סתר מתוך ארוע פרטי לתורמים, בו רומני משמיץ 47% מן האמריקנים, בשל היותם "פרזיטים" (נשמע מוכר, לא?). לא רק הניתוק והיהירות של רומני ה"אמיתי" נחשפו פה, אלא גם טפשותו, שכן מסתבר שמתוך ה-47% האלה יש לא מעט יוצאי-צבא ופנסיונרים שמרנים אחרים שמצביעים לרפובליקנים, או לפחות היו מצביעים, לפני ששמעו מה הוא חושב עליהם. אבל עוד לפני ששמעו, סקר שפורסם לאחרונה שנעשה לפני חשיפת הקלטת, מעיד על פער של 8% שנפתח לטובת אובמה. עם זאת, יש גם סקרים אחרים, פחות נוראיים עבור רומני.

אלא שהסקרים האלה לא מספרים את הסיפור האמיתי. כידוע, הבחירות האמריקניות לא מוכרעות על פי רוב הקולות, מה שהאמריקנים קוראים popular vote (ואילו היו, בוש הבן לא היה נבחר לכהונתו הראשונה), אלא לפי שיטת ייצוג עקיף (ה"אלקטורים") של כל מדינה בפדרציה (שיטה שבה המנצח בכל מדינה גורף את כל האלקטורים שלה). בשיטה זו, יש משקל מכריע למדינות שבאופן מסורתי נחשבות מתנדנדות (כמו פלורידה, שהכריעה את הכף לטובת בוש הבן ב-2000). בניתוח הסקרים הנוכחים לפי האלקטורים בכל המדינות, ובפרט במדינות המתנדנדות, עולה שאובמה לא רק מוביל במספר האלקטורים מקרב המדינות הבטוחות (כלומר במדינות שבהן יש פער ניכר לטובת אחד המועמדים), אלא מוביל בהפרש קטן בקרב הבוחרים בכמעט כל המדינות המתנדנדות, כשמלכתחילה הוא זקוק לנצחון בפחות מדינות מתנדנדות מאשר רומני (ראו גם את הניתוח המצוין הזה). כשלוקחים את כל זה בחשבון, יחד עם מגמת ההתחזקות הנוכחית של אובמה, הזמן הקצר שנותר עד לבחירות, ובכך שצפויים עוד שני עימותים פומביים בין המועמדים – תחום שאובמה מיומן בו, ורומני לא ממש עושה רושם שיוכל לו, במיוחד לנוכח הפאשלות האחרונות שלו, שהן כולן במישור הוורבאלי – דרוש הרבה מעוף לדמיין תסריט שבו רומני מנצח. במילים אחרות, סיכוייו של רומני לזכות בבחירות נמוכים, ואולי אף קלושים. (ראו סקרים של ניו-יורק טיימס, CNN, האפינגטון פוסט, ואת הסקירה הכללית בג'רוזלם פוסט. לתשומת הלב, חיפשתי ולא מצאתי סקר אלקטורים באתר של רשת פוקס ניוז, שתומכת באופן גלוי ברומני. ייתכן שיש כזה, אבל עצם העובדה שלא ניתן למצוא כזה בקלות כנראה מדברת בעד עצמה.)

ועל הסוס הזה שם נתניהו את כל כספו. כלומר, את כל כספינו (הוא כידוע לא נוהג להוציא מכספו). ביום חמישי פורסם שנתניהו מככב בתשדיר תעמולה לא רשמי התומך ברומני. התשדיר מכיל נאום של נתניהו בו הוא תוקף במשתמע את הממשל האמריקני על אי הצבת קו אדום לאיראן, ומיועד כנראה ליהודים במדינות המתנדנדות, בפרט בפלורידה, המכילה יהודים קשישים רבים כמו ההורים של סיינפלד. כמובן שזה לא תשדיר בחירות רשמי, ו"כמובן" שנתניהו באופן רשמי לא מביע תמיכה באף מועמד – זו גרסתו לפרוטוקול, אבל על מי הוא עובד? רק לפני חודשיים קיבל נתניהו את רומני בזרועות פתוחות ("אנחנו מכירים כבר כמה עשורים, משום מה אתה נראה בדיוק אותו דבר. אתה גם חבר אישי חזק שלי וגם ידיד אמת של ישראל, ולכן תענוג לקבל אותך כאן" – עכשו נסו לדמיין את נתניהו אומר דברים דומים לאובמה), וה'פוטו-אופ' לא משאיר הרבה מקום לספק. גם אם אין לנתניהו שליטה על אילו מהמפלגות מציגות אותו בתשדיריהן (הלא רשמיים), הרי שהתנהלות בעלת פחות משוא-פנים מצדו מלכתחילה היתה מונעת את זה. יתרה מזו, אם התשדיר כ"כ לא מייצג אותו, פתוחה בפניו הדרך לפנות אל יהודי פלורידה ולומר מפורשות שהוא לא תומך באף אחד מן המועמדים. אך ככל הנראה לא נזכה לראות זאת, והסיבה לכך ברורה. לכל היותר נזכה לראות ממנו מסרים חשאיים ומרגיעים לאובמה, כפי שעשה בסופ"ש זה בשולחו את שר הבטחון ברק לרם עמנואל. בעניין זה, מסתבר, דווקא כן חשוב לו לשמור על פרופיל נמוך.

מכיון שנתניהו שם את כל יהבו על רומני, כדאי לבחון האם הנשיא רומני ישרת את האינטרסים הישראליים מול איראן יותר טוב מאובמה. בחינה כזו מעלה ממצאים קצת מפתיעים. ראשית, בביקורו בארץ רומני לא הביע שום עמדה התומכת במתקפה אמריקנית, ובאירוע התרמת הכספים שקיים רומני בביקורו הוא לא סטה מעמדתו של אובמה בנושא האיראני. לא תוכן דבריו שונה משל אובמה, אלא הסגנון שלהם: לבן, עשיר, ומתחנפן – כמו שאנחנו אוהבים (טוב, לא כולנו). אלא שכדאי לנו לתהות האם רומני – איש עסקים ומושל לשעבר שעיקר התמחותו בכלכלה ובכסף ולא ממש בקיא או אפילו מתעניין במדיניות חוץ – הוא מי שאנחנו צריכים מול איראן, ועוד בתקופה שבה נתניהו עצמו טוען שהזמן אוזל – כלומר אין זמן לנשיא חדש ללמוד את המודיעין, לאייש מחדש משרות של יועצי בטחון ושרי קבינט, ולגבש מדיניות. רומני כנשיא גם לא ממש יקל על ישראל לתקוף לבדה, כפי שעשתה בסוריה (לפי פרסומים מסוימים), מהסיבה הפשוטה שבניגוד למקרה הסורי, לישראל פשוט אין את היכולת לגמור את העבודה לבדה, כפי שהודלף לאחרונה ע"י הרמטכ"ל האמריקני ואפילו אושר ע"י אהוד ברק בראיון הנודע לשמצה מאחורי הפסנתר. בשביל להשיג יותר מדחייה של שנה-שנתיים-שלוש, ישראל צריכה את האמריקנים. אולם גיבוי של רומני לישראל לתקוף לבדה אין משמעותו שארה"ב מוכנה להכנס למלחמה נוספת במפרץ, כפי שישראל כאמור צריכה. הציבור האמריקני מודאג יותר מהכלכלה המקרטעת, ולא ממש מעוניין במלחמה נוספת על כל השלכותיה הכלכליות. בכל זאת, למדו שם דבר או שניים מאז מלחמת המפרץ השניה, ומהבחינה הזאת, דווקא לרומני, הרפובליקני שמאוד דומה אידיאולוגית לבוש הבן, יהיה קשה יותר מלאובמה ליזום מלחמה נוספת מבחינה ציבורית. אמנם לא יהיה קשה במיוחד לכל נשיא לפתוח במלחמה נגד איראן אם זו תתקוף יעדים אמריקנים בתגובה לפעולה ישראלית, אלא שסביר מאוד שזה לא יקרה: האיראנים ישאפו להשאיר את ארה"ב מחוץ למלחמה – הם פנאטים רציונליים אחרי הכל. גם במקרה בו ישראל תבצע את התקיפה הראשונה וארה"ב תישאב למלחמה כדי לגמור אותה מהר יותר ולייצב את שוק הנפט והכלכלה העולמית, כל נשיא מכהן – אוהד או לא אוהד לישראל – לא ממש ירוויח פוליטית מכל העניין, במיוחד אם נתן לישראל אור ירוק לתקיפה שיצרה את המצב הזה מלכתחילה. על כן, תקנו אותי אם אני טועה, אבל אני לא רואה פה שום יתרון ברור של רומני על אובמה, בוודאי לא יתרון ברור מספיק שיאזן את ההימור הפרוע שנתניהו עושה.

אז אם מדובר לא רק במועמד בעל סיכויים נמוכים, אלא באחד שלא באמת ייטיב את עמדתה של ישראל מול איראן, למה בכל זאת מהמר עליו נתניהו ומתגייס לטובתו? למה בכלל הוא מהמר והופך את ישראל מקונצנזוס על-מפלגתי בארה"ב למחלוקת פוליטית, תוך חשיפת יהודי אמריקה כבעלי נאמנות כפולה? איך אפשר להסביר את זה? האם הוא באמת חושב שלרומני יש סיכוי וששווה לנסות לעזור לו? מסופקני. אפילו אם המירוץ היה צמוד ושקול לא בטוח שזה היה הצעד הנבון הדרוש ממדינאי שקול, ואחת כמה וכמה לא במירוץ כמו זה. מה גם שנתניהו הוא זה שטוען שניתן בקלות להזיז את אמריקה (יוטיוב), ללא קשר לזהותו המפלגתית של הנשיא, באמצעות שימוש בקבוצות לחץ כמו אייפא"ק על הקונגרס (שבו בשנים האחרונות יש בדר"כ רוב לרפובליקנים), ובאמצעות פנייה לדעת הקהל. יתרה מזו, כשלונו של נתניהו בחודש האחרון "להזיז את אמריקה", בנסיונו לגרום לאובמה להציג קווים אדומים לאיראן באופן פומבי, נבע בעיקר בגלל העיתוי של ערב הבחירות ותדמיתו של נתניהו כמתערב בעניינים לא לו. אובמה לא סומך על נתניהו ורואה בו כמנהל מטה הבחירות של רומני (סקפטיים? ראו גם פה), ולכן הוא החליט שלא להיפגש איתו בסוף החודש, כשיבקר נתניהו בארה"ב לרגל עצרת האו"ם. הלחצים הפומביים הנוספים של נתניהו בעיתוי הזה, כך מסתבר, רק מביאים עוד נזק לעמדה הישראלית.

אז שוב, איך אפשר להסביר את התנהלותו של נתניהו? מה, הוא לא מבין לבד את כל מה שכתבתי?! בוודאי שכן. נתניהו הוא הרי אדם חכם, אף אחד לא חולק על זה, ואת הפוליטיקה האמריקנית הוא בוודאי מכיר היטב. לא נותר אלא רק הסבר אחד: המחויבות לאיל ההון שלו, שלדון אדלסון, יהודי אמריקני שמממן חינמון יומי, שכבר הפך לעיתון הנפוץ ביותר במדינה, שכל מטרתו לייצר תמיכה ציבורית לנתניהו. (וזו בדיוק הבעיה בחינמון הזה, חבריי הימנים: החינמון לא תומך באידיאולוגיה ימנית, אלא בנתניהו הפוליטיקאי. אם נתניהו יחליט מחר לבצע התנתקות מס' 2 או מו"מ על בסיס קווי 67, החינמון ימשיך לתמוך בו, שלא יהיה לכם ספק.) היעדר כל מודל עסקי רווחי לחינמון ותמיכת המערכת, כמדיניות, בצורה עיוורת בנתניהו (לראייה, מעולם לא הובעה מילת ביקורת אחת נגד נתניהו עצמו, וזה מתמיה לאחר ארבע שנים בשלטון, במיוחד כשחושבים שנתניהו נוהג רבות לזגזג בעמדותיו) לא משאירים מקום לספק בכך שמדובר פה בקשרי הון-שלטון ברורים בין אדלסון לנתניהו, גם אם משפטית זה נכנס לאיזשהו תחום אפור שאיננו פלילי. ומי שמקבל, צריך לפעמים גם להחזיר, ונתניהו פשוט נקרא לדגל, גם אם לא מפורשות. הוא מבין לבד את מה שאדלסון מצפה ממנו לעשות. אדלסון לא "סתם" תרם למסע הבחירות של מיט רומני 10 מיליון דולר, ולפי הדיווח הזה התחייב לתרום בסה"כ 100 מיליון דולר.

יחסי הון-שלטון – זה ההסבר ההגיוני היחיד להתנהלותו המדינית המופקרת של נתניהו: להרעת היחסים עם ממשל אמריקני ועם נשיא מכהן שסיכוייו להיבחר בשנית גבוהים, להפיכת התמיכה בישראל מקונצנזוס על-מפלגתי אמריקני למחלוקת במערכת הבחירות, להפניית זרקור לעבר נאמנותם הכפולה של יהודי ארה"ב (זרקור שממנו הם תמיד חששו), ולתמיכה במועמד חסר סיכוי אשר גם אם ייבחר, לא ייטיב, ואולי אף יירע כפי שהראיתי, את מצבה המדיני של ישראל מול איראן (אך שימו לב, רומני דווקא ייטיב את מעמדנו המדיני מול הפלסטינים, אלא שבניגוד לאיראנים, הפלסטינים אינם מהווים לפי נתניהו עצמו סכנה כ"כ חמורה – ולא סתם חמורה, נתניהו מדבר על שואה והשמדה. אם זהו השיקול של נתניהו, אז גם על כך יש להרים גבה אחת או שתיים). וכפי שציינתי בתחילת הפוסט, אף מעילה בכספי ציבור, אף פרויקט דירות שקודם תמורת שוחד, גרנדיוזי ככל שיהיה, ושום סקנדל מזומנים במעטפות לא יכולים להמחיש לנו עד כמה מחויבותו/ה של נבחר/ת ציבור למממנים שלו/ה באה על חשבון המחויבות לבוחריו/ה, על חשבון האינטרס הציבורי – במקרה הזה, האינטרס הלאומי והבטחוני – ועד כמה מסוכנים יחסי הון-שלטון לציבור, כפי שממחישים זאת נתניהו ואדלסון כעת. אם נשכיל להבין זאת, השניים יהיו ראויים סוף סוף לתודה.

 ***
לאחר סיום כתיבת הפוסט נוכחתי לדעת שיוסי שריד הקדים אותי על גבי עיתון הארץ של יום שישי. זה למעשה ממחיש ביתר שאת את חוכמתו של הרב עובדיה יוסף, שכבר לפני מספר שנים אמר: "ארור המן, ארור יוסי שריד".