אודות הבלוג

אחד הביטויים החביבים עליי בעברית הוא "אין הנחתום מעיד על עיסתו", ועל כן דווקא כתיבת עמוד זה היתה לי קשה יותר וטבעית פחות מכל פוסט שכתבתי.

פתחתי את הבלוג חיים שרירותיים בינואר 2012 כדי שישמש לי במה ופלטפורמה לכתיבה – תחביב נושן ומוזנח שביקשתי לחזור ולטפח. הסבר מדוע קיבל הבלוג את שמו ניתן למצוא בפוסט הבכורה: על גורל ושרירותיות –או– דו-הקרב בין ג’ק שפרד לג’ון לוק.

הבלוג עוסק בשלושה תחומים עיקריים, השונים זה מזה הן בתוכן והן בסגנון, ומשום כך נחלק לשלוש קטגוריות: אקטואליה, סאטירה, וחבלי התבגרות.

בקטגוריית האקטואליה תוכלו לקרוא, לא במפתיע, על נושאים אקטואליים, במיוחד בתחום הפוליטי והחברתי. כבוגר יחסים בינ"ל באוניברסיטה העברית, שמחתי סוף סוף למצוא מה אפשר לעשות עם התואר, ולא בכדי אני מתמקד במדיניות החוץ והבטחון של ישראל, בפרט בסכסוך היהודי-ערבי והאיום האיראני. אולם אני מרבה לכתוב גם על המערכת הפוליטית ומדי פעם מבקר את החברה הישראלית ומנהיגיה על יחסם לנשים, לערבים ולזרים. גישתי לאקטואליה היא גישה שמאלית בעיקרה, אך בניגוד לרבים מהבלוגים השמאליים הפופולריים בבלוגוספירה, אין זה שמאל מוסרי ובוודאי לא מוסרני (אם כי המימד המוסרי בהחלט קיים וחשוב בעיניי), אלא שמאל של ריאל-פוליטיק המשולב עם ראיה סוציולוגית רחבה (הידועה ביחב"ל כגישה הקונסטרוקטיביסטית). בקטגוריה זו תוכלו למצוא ניתוח מושקע, אקדמי-למחצה של אירועים אקטואליים – ראו למשל את על שלטון ואדלסוןאיראן – הכינו את המקלטים ועל דו”ח המאחזים של אדמונד לוי – ושל אירועים היסטוריים בעלי נגיעה לאקטואליה, כדוגמת הפוסטים תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? והאפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו. כמו כן, תוכלו גם לקרוא פרשנות מקורית שלי בעניינים השונים שעל סדר היום – אני מקפיד לא לכתוב דברים בנאליים שנלעסו בתקשורת לעייפה (אם כי הבנאליה היא בעיני הקורא) – והנה מספר דוגמאות מייצגות: על ערבים, דמוקרטיה ואומץ, יאיר לפיד – האדם והתופעה, קִצה הקָרב של מפלגת השמאל הימנית, והבאנו נכבה עליכם.

בקטגוריית הסאטירה תוכלו לקרוא פוסטים קצרים המכילים ביקורת עוקצנית ולעיתים משעשעת (כלומר, סאטירה) על המערכת הפוליטית, החברה הישראלית והתקשורת. הנה דוגמא אחת חביבה עליי למדיי, וגם הפוסט הזה לא רע בכלל. כתיבה חובבנית של סאטירה מלווה אותי לסירוגין כבר שנים ארוכות, ובתקופה הסטודנטיאלית שלי השתתפתי בכתיבת מדור הסאטירה של עיתון אגודת הסטודנטים "פי האתון", לצד פליט הריאליטי נחמן ישראל (מהתכנית "האקדמיה לצחוק"). בצעירותי חיבבתי מאוד את מדור הסאטירה "דבר אחר" ז"ל, וכתיבתי מאוד מושפעת ממנו (אך כנראה פחות מוצלחת), כפי שתוכלו לראות בגליונות השונים של מדור הסאטירה שייסדתי בבלוג – .

אחרונה חביבה ויחסית מוזנחת היא הקטגוריה חבלי התבגרות, בה אני כותב פוסטים העוסקים בחווייה הכואבת והמתישה הנקראת "החיים". בפרט החיים שלי, כנער מתבגר בשנות השלושים לחייו המגלה בהדרגה שהוא נשוי ואב לילדה, שילדותו הסתיימה ושהוריו מזדקנים. לא מדובר פה בקיטורים טרחניים על האיוולת והעוולות היומיומיות שמסביבי, אלא שיתוף אישי של חיי ורגשותיי, תוך התעמקות רפלקטיבית לעיתים, ותמיד תוך כדי הומור עצמי בריא. מטבע הדברים, סגנון הכתיבה בקטגוריה זו נע בין ה"קצת אישי" לבין ה-"too much information". המחשה טובה לכך תוכלו למצוא בפוסט לידה.

***

חוויית הכתיבה בבלוג מהנה ומתגמלת למדיי בפני עצמה, ולכן אנא מכם, אל תתרמו לי!
אך אם בכל זאת אתם/ן חווים/ות הנאה כה צרופה ומרגישים צורך לתרום, אודה לכם מאוד אם תפיצו לחבריכם את הפוסטים שאהבתם בכל דרך שהיא (אימייל, פייסבוק, טוויטר, יונת דואר) ותעזרו לי להגדיל את מעגל הקוראים של הבלוג. בתחתית עמוד זה ניתן להירשם לקבלת עדכון (באימייל, ב-RSS, או דרך דף הפייסבוק) עבור כל פוסט חדש שיתפרסם.

אולם אין דבר שישמח אותי יותר מאשר לראותכם מצטרפות ומצטרפים לקהילת המגיבים של הבלוג ומשתפים אותה בדעתכם. אף אם הסכמתם עם כל הכתוב, תמיד אפשר להעמיק את הדיון בנושא הפוסט, לשאול שאלה או לנווט את הדיון לזווית שפוספסה. כמו כן, הבלוג עודנו בשלב שבו תגובה בסגנון "אהבתי! תודה!" תעלה חיוך על שפתיי ולא תהווה חלילה מטרד. וגם אם אתם חולקים קשות עליי או על מגיב אחר, עדיין אשמח לקרוא את דעתכם (בתנאי שהיא דעה מנומקת ומנומסת). אני מקפיד לענות בנימוס ולקיים דיון ער, תוך חיפוש נקודות הסכמה משותפות. אחרי הכל, יותר מכותב הבלוג, אלו המגיבים אשר עושים את ההבדל בין בלוג סתמי לבלוג מוצלח.

מודעות פרסומת