על ערבים, דמוקרטיה ואומץ

יש, מן הסתם, איזשהו הימור מבחינתי בפוסט הזה – הפוסט הפוליטי הראשון. עד עכשו היה מאוד נוח לכתוב על דברים גלובליים, שמגרים את בלוטות החשיבה והצחוק, אבל לא מעצבנים אף אחד. למעשה, עד עכשו הייתי כמו יאיר לפיד, רק עם פחות שרירים, כסף, מראה, שיער, מעריצים, קשרים וכשרון (נראה שיש לי איזושהי אובססיה לגביו, אולי הגיע הזמן להעלות את הנושא בטיפול הבא). בעוד כמה שורות אחצה את הקוים, ואני מניח שאעצבן – ואולי אף אאבד – את חלקכם. אם מחד ניתן לומר שההחלטה לעשות זאת היתה שרירותית (כי כל החלטה היא כזו, ומי שעוקב כבר יודע), מאידך היתה זאת החלטה בלתי נמנעת עבורי, החלטה שאני מחויב לעשות בגלל אופיי ובגלל מי שאני – תכונות שבמידה רבה נגזרו עליי, ולכן אפשר לטעון שזו גם גזירת גורלי.

הפוסט הזה נולד לאחר שראיתי את הכתבה הזו. בקצב האירועים המסחרר בארץ, כבר לא מדובר אפילו בחדשות האתמול, אבל הנושא חשוב ורלוונטי מכיון שמדובר בריטואל קבוע שחוזר על עצמו כל כמה חודשים – מדובר בעוד סיבוב, לא הראשון ולא האחרון, של התכתשות בין ח"כ חנין זועבי (בל"ד) לחברי כנסת קולניים מהימין, או (כשעושים זום אאוט) בהתכתשות בין ערבי ישראל כפי שהם מיוצגים בכנסת לבין הקונצנזוס הישראלי-יהודי-ציוני, כפי שהוא מיוצג על-ידי הקואליציה, שבנושא הזה גם נתמכת על-ידי קדימה ומספר ח"כים ממפלגת העבודה. בסיבוב הנוכחי, זועבי עוררה זעם לאחר שצולמה באותו חדר עם כמה מבכירי חמאס בטול כרם, ביניהם יו"ר המועצה המחוקקת מטעם חמאס עזיז דוויק, במפגש שנועד לברך אותו על שחרורו מהכלא הישראלי, לאחר שריצה 3 שנות מאסר שנגזרו עליו ב-2008 על-ידי בין-דין צבאי בגין חברות בארגון טרור, בעקבות מעצרו ב-2006 כחלק מגל המעצרים בגדה בעקבות חטיפת גלעד שליט. (בינתיים, הוא נעצר שוב באשמת חברות בארגון טרור, וגם התפרסמו תמונות נוספות של ח"כים ערבים אחרים עם בכירי חמאס.)

בעקבות פרסום התמונות, פנה הפורום המשפטי למען ארץ ישראל ליועץ המשפטי לממשלה בבקשה לפתוח בחקירה נגד זועבי בחשד לתמיכה בארגון טרור. ואכן, כשבוחנים את סעיף 144ד2 לחוק העונשין, נראה שהצדק עימם (ההדגשות שלי):

144ד2.

(א) המפרסם קריאה לעשיית מעשה אלימות או טרור, או דברי שבח, אהדה או עידוד למעשה אלימות או טרור, תמיכה בו או הזדהות עמו (בסעיף זה – פרסום מסית), ועל פי תוכנו של הפרסום המסית והנסיבות שבהן פורסם, יש אפשרות ממשית שיביא לעשיית מעשה אלימות או טרור, דינו – מאסר חמש שנים.

(ב) בסעיף זה, "מעשה אלימות או טרור" – עבירה הפוגעת בגופו של אדם או המעמידה אדם בסכנת מוות או בסכנת חבלה חמורה.

(ג) פרסום דין וחשבון נכון והוגן על פרסום האסור על פי הוראות סעיפים קטנים (א) ו-(ב) אינו עבירה לפי סעיף זה.

לזכותה של זועבי אפשר לטעון, עם זאת, שהיא לא המציאה את הגלגל. כבר ראינו משלחות של ח"כים ערבים נפגשים עם אסד ועם קדאפי, והאדמה לא רעדה – לא ראינו גל גואה של טרור או נסיונות טרור בעקבות גילויי ה"תמיכה" האלה, ואמנם אף אחד מהח"כים האלו לא הועמד לדין בסופו של דבר. מעבר לכך, אפשר גם "להיתמם" ולטעון שפגישה עם נציגי החמאס איננה בהכרח "תמיכה בטרור", וכידוע, פגישות של נציגי מדינות עם ארגוני טרור הלוחמים נגדם די שכיחות בהיסטוריה, כמו שהבריטים דיברו עם ה-IRA ואנחנו "מדברים" עם הפת"ח, ועכשו אפילו ארה"ב מדברת עם הטליבאן. אולם גם אם התסריט הרע ביותר מבחינתה של זועבי יתרחש, והיא אכן תורשע בתמיכה בארגון טרור לפי החוק שציטטתי, העונש המירבי שיוטל עליה הוא 5 שנים. מכיון שחומרת העונש נגזרת מהסבירות שמעשה התמיכה אכן יוביל לפגיעה או לסכנה לנפש, סביר מאוד להניח שגם לפי תסריט זה, העונש שיוטל עליה יהיה משמעותית פחות מזה (אייבי נתן, לשם השוואה, נידון ל-15 חודשים בגין מפגשים אסורים עם אש"ף). ואם אכן כך יקרה והיא תרצה מאסר של מספר שנים ספורות, היא בוודאי לא תהיה הח"כ הראשון מאחורי סורג ובריח, ואפילו "התברכנו" בשני שרים לשעבר ונשיא לשעבר – ואולי בקרוב גם בראש ממשלה לשעבר – עבריינים מורשעים. אז אם מכל הבחינות שציינתי, מעשיה של זועבי אינם חריגים ואינם חדישים, למה בכל זאת אנו שומעים התבטאויות כמו:

• ח"כ זועבי היא בוגדת ומקומה אינו בישראל, אלא בעזה (מירי רגב, ליכוד)
• מדובר בבוגדת שראויה לעמוד לדין על בגידה עוד מאירועי המרמרה (אורי אריאל, האיחוד הלאומי)
• הגיעה העת לפסול לאלתר את מפלגת בל"ד (אלכס מילר, ישראל ביתנו)

 כדי לענות על השאלה הזאת, בואו נתבונן – בקצרה, אל תיבהלו – ביחס המדינה כלפי אזרחיה הערבים כפי שבאה לידי ביטוי בעמדותיהן של המפלגות המרכזיות, המייצגות את נתח המצביעים העיקרי. מצע מפורש לגבי היחס לערבי ישראל כמעט ולא זוכה לפרסום וחשיבות מאת המפלגות הגדולות, למעט זו של ליברמן. הליכוד, שפורמלית דוחה את הפתרון של ליברמן (אם כי אין לי ספק שרוב הח"כים בסיעה מריירים על הפתרון שלו) מתעלם לחלוטין מסוגיית ערבי ישראל, אבל זה כנראה פועל יוצא של התעלמותו הכוללת (בתחפושות שונות) מהסוגייה הפלסטינית. קדימה מיישרת קו עם הליכוד בנושא הזה (כדאי לבדוק הצבעות של חבריה, לרבות לבני, ולא רטוריקה, אם כי לא חסרה גם רטוריקה המעידה על כך). ואילו במפלגות השמאל, נראה שהגישה השלטת לפני ליברמן היתה שראשית יש לפתור את הסוגיה הפלסטינית, ולאחר מכן העניינים עם ערביי ישראל ייפתרו מאליהם (גישה שבראייה לאחור אין לי ספק שהיתה מוטעית), וכיום לאחר ליברמן, לא נעשו שום התאמה או היערכות מחדש להתמודדות עם הסוגיה ולהציג גישה מתוקנת המתמודדת באומץ עם הסוגיה. אנצל את הבמה מול עשרות אלפי קוראיי כדי להציע את הגישה שלי לערביי ישראל – גישה חסרת פשרות כאדם שמאמין בעליונותם של ערכים דמוקרטיים. בעוד שאני מסוגל להכיל ולהבין, גם אם להתנגד נחרצות, לקשת רחבה של עמדות בסוגיה הפלסטינית (למעט טרנספר), אני לא אוכל לקבל, להבין, או להכיל כל עמדה שמתכחשת לכך שערבי ישראל הם אזרחים בזכות ולא בחסד. ככאלו, ערבי ישראל, ערבי 48, הפלסטינים אזרחי ישראל – שמות נרדפים לאותה קבוצת מיעוט – הם בשר מבשרה של המדינה, ולכן הם בשר מבשרנו. כשחשבתי על המשפט הזה, בשר מבשרנו, קלטתי עד כמה הוא צורם לאוזן הישראלית (אפילו שלי) – לאוזן היהודית וגם (אני מניח) לזו הערבית, הרי הערבים עצמם אינם מתייחסים לעצמם כאל ישראלים בטרמינולוגיה, וגם היהודים לא. המשפט "הם בשר מבשרנו" נשמע לעיתים קרובות בציבור, פעם על המתנחלים, פעם על החרדים, ופעמים אחרות על קבוצות מיעוט יהודיות אחרות בשולי החברה, אבל אף פעם לא על הערבים. רבים יטענו שזה נובע מכך שהערבים עצמם לא מעוניינים להגדירם כך, אבל גם אילו זה היה נכון (וההתנגדות הגורפת שלהם להצעות ליברמן כנראה מעידה שזה לא נכון, לפחות חלקית), הרי יש לא מעט קבוצות שוליים חרדיות שלא מכירות במדינה, ונוער גבעות שמורד בפועל בדינא דמלכותא – אבל אף אחד לא חושב עליהם, ובטח לא מעז לבטא זאת בפומבי, שאינם בשר מבשרנו, וטוב שכך! (תיקון קטן: שמעתי לפני כמה שבועות את אודיה קורן, בתוכנית גל"צ הלילית שלה עם דטנר, טוענת שצריך לגרש את החרדים שמדירים נשים בבית שמש. התחלחלתי.) הסבר אפשרי נוסף הוא פשוט מאוד בגין נכונותו – הם לא יהודים, ולכן אינם בשר מבשרנו. לפי הסבר זה, ה"בשר" הוא משל ללאום או לדת, לא לאזרחות. שני ההסברים שהבאתי, בין אם הערבים נתפשים כחלק עודף ולא רצוי של ציבור האזרחים או נתפשים כחיצוניים לשבט היהודי, מביאים אותנו לבעייתיות בדרך שרוב הציבור היהודי מקבל ומבין את מושג הדמוקרטיה – ככזו שצריכה לפעול למען הרוב היהודי לפי ההסבר הראשון (תפישה אזרחית של הגמוניה יהודית "טבעית" מעצם היותה רוב בלתי-משתנה הפועל כדי לשמר את היותו רוב) או ככזו שצריכה לפעול קודם כל למען העם היהודי לפי ההסבר השני (תפישה אתנוקרטית). אבל בשני המקרים כאחד – וזה לא מקרי שצריך מיקרוסקופ, או לקרוא שוב חמש פעמים, כדי לעמוד על ההבדלים ביניהם – מקומם של הפלסטינים אזרחי המדינה נתפש כאזרחים בחסד, כלומר על תנאי. ההתכתשויות ה"שגרתיות" שאנו רואים בין הח"כים הערבים לימניים אינן אלא הויכוח על טיבו של התנאי, כשהמפלגות הגדולות חלוקות ביניהן על מהותו של התנאי (לפי ליברמן – הצהרת נאמנות במקרה הטוב או שרטוט מחדש של הגבולות במקרה הרע, לפי אחרים בימין ובמרכז – תנאי של "התנהגות טובה" או ריסון עצמי של התבטאויות, אבל אף אחד מהם לא מטיל ספק בצורך בתנאי כלשהו), ואילו הח"כים הערבים מתנגדים לכל תנאי (קשה להאשים אותם), וכדי להוכיח שאין תנאי והם כאן בזכות ולא בחסד, הם קוראים בקול וקובעים עובדות בשטח – כמו נער מתבגר המגפף מחדש כל כמה דקות את חברתו כדי לסמן את גבולות הגזרה – ובכך הם יורים לעצמם ולציבור שלהם ברגל. ובין אלו לאלו עומדות מנגד מפלגות השמאל הציוני – מה שנותר מהן, חצי סיעת העבודה ומרצ – ומסתכלות על כל ההתכתשויות האלה חסרות אונים, וכדי לא לאבד (עוד) מצביעים, נמנעות מלנקוט עמדה ברורה ואמיצה, ולא בפעם הראשונה.

Having said that (איזו סדרה, איזו עונה ואיזה פרק הפך ביטוי זה לקומי ברמות על? – פרס לפותר/ת הראשון/ה), בעצם אמרתי כמעט את הכל, אבל ברשותכם אוסיף עוד קצת דברי צבע ופרשנות למקרה עצמו (אמנם יש לי אובססיה עם יאיר לפיד, אבל תמיד רציתי להיות בנעליים של עופר שלח). חנין זועבי היא פוליטיקאית ממולחת. כתלמידה של עזמי בשארה, היא יודעת היטב מה המפתח לפופולריות ברחוב הערבי – להיות שנוא ברחוב היהודי, כמה פשוט! אני לא בוחן כליות ולב, אבל אני מניח שזה היווה מרכיב חשוב אם לא המכריע בהחלטתה לעלות על המרמרה. יחד עם זאת, חנין זועבי היא גם אדם אמיץ. כאזרחית סוג ז', כאישה וכרווקה – היא נזקקת להמון אומץ לב לעמוד מול הממסד הישראלי הדורסני, להיות באופן קבוע על הרדאר של המשטרה והשב"כ, ולחטוף מכל עבר בתקשורת הישראלית-יהודית – מה שכמובן גם מועיל לה, כאמור, אבל גם מעמיד אותה בסכנת חיים מפני מתנקש יהודי תורן. ובניגוד לציניות ולמי האפסיים של הפוליטיקה המיינסטרימית, בה המשחק הקואליציוני מכור מראש חרף דיבורים גבוהים בלתי-פוסקים, סביר להניח שזועבי לוחמת באמת עבור ערכים שהיא מאמינה בהם, עבור חירות העם שלה ממזרח לקו הירוק ועבור שוויון לעם שלה ממערבו. זה בנפשה – אני לא יכול לתאר לעצמי אחרת, אני פשוט שם את עצמי בנעליה. מנגד לזועבי, עומדים שורה של חברי כנסת המהווים תמונת מראה שלה, אף על פי שאין להם היכולת להבחין בכך. כמוה, גם הם פוליטיקאים ממולחים. הם יודעים היטב מה המפתח לפופולריות ברחוב הליכודניקי/ליברמני/מתנחלי – להיות שנוא ברחוב הערבי, כמה פשוט! לכן, בכל פעם שיש הזדמנות, והזדמנויות בהחלט מסופקות להם מהסיבות שציינתי, הם צועקים ומגדפים כמה שיותר את הח"כים הערבים – לא חשוב אם אחד מהם הוא שר לשעבר וחבר סיעת העבודה הציונית, חשוב רק המוצא האתני – אחת מהם אף מרימה יד או כוס, זה בוודאי לא יזיק לפופולריות, אולי זה יקדם אותי שני מקומות בפריימריס. אולם בניגוד לזועבי, לא מדובר באנשים אמיצים, אלא בפחדנים למדיי. הם בקונצנזוס, הם בעמדות השליטה והכח, הרוח נושבת בגבם, הם לא מעמידים את עצמם בסכנת חיים או מאסר (למעט בעבור מתן שוחד, סיכון מקצועי לפי כל הסטטיסטיקות) או אפילו סכנת אובדן הכסא. הם אולי חושבים שהם נלחמים עבור דברים שבנפשם (מה בדיוק?! שנאת ערבים זו אג'נדה? המדינה תהיה בטוחה יותר, או יהודית יותר, ללא הח"כים הערבים? בלי ח"כ זועבי? זובי!), אבל הם לא יסכנו ציפורן עבור הדברים האלה, ולא יעזו לעולם לצאת נגד הזרם. ייתכן שבמצב אחר, כמו בעת המנדט הבריטי, בזמן שיכולים היו להפגין את אומץ ליבם, אכן היו עושים זאת. בהתחשב באופיים וברקע האידיאולוגי שלהם, יש סיכוי קלוש לכך שלו חיו אז, היו מתנגדים להרג בריטים או ערבים חפים מפשע או דוגלים במאבק בלתי אלים מבית מדרשו של גנדי (זה מהודו, לא זה עם הדיסקית). להיפך, סביר יותר להניח שהם היו לוחמים באומץ למען החרות של עמם, ואולי אף מפעילים אלימות נגד חפים מפשע, כפי שאכן עשו המחתרות בתקופות שונות. וגם אם לא היו נוקטים באלימות כזו, קשה להעלות על הדעת שהיו מסתייגים ממנה עד כדי הימנעות מללחוץ את ידיהם של אלו הנוקטים בה. ובהינתן הסבירות הרבה של כל זאת, אזי אין הם פוסלים את זועבי אלא במומם שלהם.

***

הודעות מנהליות:

• פוסט פוליטי חדש בנושא יאיר לפיד (איך לא?) יתפרסם עד יום ראשון הבא
• אעשה מאמץ להעלות פוסט סאטירה חדש במהלך השבוע
• אם במהלך השבוע תפרוץ, לא עלינו, שואה גרעינית, ראו הודעות אלו כמבוטלות