הפסקת האש של קרי: לא עיתונות, תעמולה

לפני כשבועיים יזמה מצרים הפסקת אש, וישראל קיבלה אותה מיד. החמאס דחה אותה על הסף (לפי גרסתו, היא נוסחה מאחורי גבו ולכן לא חייבה אותו), והאש נמשכה ביתר שאת. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו להביא זאת כהוכחה נוספת לשאיפתנו לשלום לעומת הרצחנות של החמאס. נדבך נוסף בטיעון-העל השגור על עליונותנו המוסרית.

אתמול יזם שר החוץ האמריקני הפסקת אש, המקובלת על הספונסרים של החמאס, קטאר וטורקיה. בתום ישיבת קבינט, דחתה ישראל את היוזמה פה אחד. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו וטענה שזה רק מוכיח שהחמאס שואף לשלום ומוסרי לעומת ישראל הרצחנית והשפלה. רגע, נפלה פה טעות. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו כדי להראות כמה ההצעה של קרי מוטה לכיוון החמאס וכמה מנותקים האמריקנים מהמציאות של המזה"ת, שאותה כידוע רק אנחנו מבינים, כפי שניתן לראות מהצלחותנו האדירות.

ככה זה בגטו

דבר מופלא קורה עכשו בארץ. מצד אחד, בערך חצי מאוכלוסיית המדינה, אם לא יותר, נמצאת בקו האש של הרקטות של החמאס, ומקבלת זאת בהכנעה. אף אחד לא פוצה פה, לא מפגין, לא מתנגד למה שקורה – לא בכנסת, לא בתקשורת, אפילו לא בקרב האליטות ה'שמאלניות'. ומהצד השני, אף אחד לא באמת מאמין שהמבצע הנוכחי ישיג איזשהו הישג כלשהו, מלבד הפסקת אש קצרה ושברירית ששררה גם לפני המבצע.

קשה לתפוס את המשמעויות הפוליטיות של האמור לעיל. היה אולי אפשר להבליג על כך בהבנה אילו היה מדובר במצב זמני של חירום. אבל מצב החירום הוא תמידי. גם אי אפשר להאשים בכך את הזכרון הקצר של הציבור ולחכות להתפכחותו – הרי כולנו זוכרים את המערכה הקודמת של עמוד ענן רק לפני שנה וחצי, על הציפיות הגדולות שהיו בתחילתה והצוק האיתן עליו הן התנפצו בסופה.

לא במדינה יהודית, רבותיי

כשחושבים על זה, רוב הציבור הישראלי לא באמת רוצה מדינה יהודית. רוב הציבור, למשל, דוחה על הסף את הדרישה מצד גורמים דתיים לשעון קיץ מקוצר. חלק ניכר בציבור אינו שומר על כשרות, בוודאי לא לפי הקריטריונים הנדרשים להשגת תעודת כשרות. חנויות רבות באיזור המרכז (ובמיוחד בת"א, איך לא) מציגות חמץ בפסח תוך הפרת חוק מפורש, וזה לא מפריע ליותר מדיי אנשים. רוב מובהק בציבור מתנגד למתן פטורים מצה"ל לתלמידי ישיבה (וגם לשירות מקוצר לתלמידי ישיבות ההסדר). גם לא ממש זכורה לי התלהבות יתרה משיעורי תנ"ך בבי"ס (דווקא להיפך). ואחת לכמה מערכות בחירות מצליחה מפלגה חדשה-ישנה לרכוב על גלים של התנגדות לוחמנית לכפייה דתית במקרה הטוב, או שנאת חרדים ממש במקרה הרע.

אז אם ככה, מה פשרו של הקונצנזוס האקסיומטי שישראל חייבת להיות מדינה יהודית? אהה, הכוונה היא לא ליהדות כדת, אלא כעם. ברור, כעם!

הם מ-ט-ו-מ-ט-מ-י-ם

תגידו, הוא באמת חושב שכולם, כ-ו-ל-ם, מטומטמים? 

(צפו גם בוידאו)

למען הסדר הרע

שלוש וחצי לפנות בוקר. דופקים על הדלת. חיילים. דופקים חזק כי כולם ישנים. קמנו. לא הבנו. משטרה צבאית, לוכדי עריקים, מחפשים את אחי, סטודנט המתגורר במעונות האוניברסיטה העברית ביום, מילואימניק עריק המבוקש בדירת הוריו בלילה. אחי מן הסתם לא היה בבית – הוא הרי גר במקום אחר. אבל את ההמולה, הצעקות, האיומים, החוויה של זרים מוחלטים מפשפשים לך בבית באמצע הלילה, כשאתה לבוש פיג'מה, תחושת ההשפלה וחוסר האונים – זו היתה מנת חלקם של דיירי הבית, כלומר אני והוריי, אנשים בשנות ה-50 לחייהם.

האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו: מחשבות בע"מ

לפני מספר שבועות פרסמתי את הפוסט האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו. אני שמח לבשר שהפוסט, בגרסא מעט שונה, פורסם באתר האייל הקורא. עריכתו מחדש, כמו גם הדיון הארוך (מעל 200 תגובות) שהתעורר בעקבותיו, הביאו אותי להרהר שוב בפוסט ובנושא כולו.

התובנה העיקרית שלי מחוויה זו היא שהפוסט והאנלוגיה בתוכו לא היו מובנים דיים. זה לא מפתיע: הפוסט סקר – ביריעה קצרה, ובשתי שפות – כ-300 שנות היסטוריה של העם האפריקנרי. למעשה, הפוסט כמעט כולו התמקד במציאות ההיא, ולא במציאות שלנו, זו שעושה את המציאות ההיא כ"כ מעניינת עבורנו. את עיקר האנלוגיה ההיסטורית למציאות שלנו השארתי לקורא עקב אילוצי זמן ומקום, אך גם מתוך כוונה לעורר מחשבה ותהייה עצמית. במקומות מסוימים שתלתי רמזים ("הבטחתו של אלוהים", "מעטים מול רבים", "מעמד הר סיני", "המאבק בבריטים" וכד'), אך דוקא רמזים אלו הותירו בעיקר רושם של תפירה גסה מדיי ואף מאולצת, ועקב כך האנלוגיה עצמה, ובמיוחד היקפה ותכולתה, לא היתה מספיק חדה וברורה.

חיבל במאמציי גם ערבובם של שני נושאים: המיתוסים המכוננים של החברה האפריקנרית (הדומים לשלנו) וכשלונה של תכנית הבנטוסטאנים (שתכנית דומה לה אט-אט מיושמת דה-פקטו בגדה המערבית מתוך מטרות סיפוח).

העציר איקס: מה כן ניתן לדעת, ובוודאות די גבוהה

רבות כבר דובר על פרשת העציר X, ויש לקוות שעוד רבות ידובר, וייחקר, וגם יישפט, אבל התרשמותי הדלה מכל הדיבורים הללו, בין הדיווח הזהיר של יודעי דבר אשר מנועים לפרסם לבין העלאת ספקולציות ותאוריות קונספירציה מצד אלו שמתיימרים לדעת, היא שנשכחה פה עובדה אחת בסיסית, שעליה לא ניתן לערער: אדם מת. טשטוש העובדה הזו, או הדחקתה לטובת שאלות ותהיות קשות שעולות מהפרשה, מהווים עוד דוגמא מצערת לכך שהנטיה הרווחת בישראל היא להתייחס לחיי אדם כאל אמצעי בלבד, ולא כאל מטרה בפני עצמה.

העם! דורש! שינוי קטן! (ומהיר)

כשהמחאה החברתית פרצה לפני כשנה וחצי והתפשטה כאש בשדה קוצים, היתה אוירה של אופטימיות באויר. אחרי שנים של אדישות וספיגת מכות מכל עבר, קם ציבור גדול כדי להכריז די. היה ממש צריך לשפשף את העיניים ולשאול: האמנם כל זה קורה בישראל?

יחד עם זאת, שני דברים במחאה העיקו עליי (וגם על אחרים). הראשון, כמובן, היה הא-פוליטיות המוצהרת שלה. זה אמנם הגיוני למחות נגד ראש הממשלה ומדיניותו ולא להזדהות עם אף אחת מהמפלגות המתחרות בו (ויש בזה אפילו הגיון פוליטי), אבל הא-פוליטיות היתה מושרשת הרבה מעבר לזה. הדיון שהעלתה המחאה נסוב בעיקר סביב הבעיות, לא סביב הפתרונות, והטענה הרווחת היתה "ישראל יקרה לי!" – כלומר, תעזרו לי, לא יודע איך, גם לא אכפת לי, זה התפקיד שלכם!

האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו

The Dutch, having settled on the South African coast as early as 1652, eventually came to consider it their native land. In fact, they called themselves “Afrikaner”, Dutch for Africans. (They also called themselves “Boers”, or farmers, and are often referred to by that name.) They argued that their claim to the land rested on discovery, conquest, economic development, and, ultimately, on the will of God.
Apartheid was steeped in the teachings of the Dutch Reformed Church, which saw the Afrikaner as God’s chosen people, destined to dominate the land and others who inhabited it. Apartheid, the Afrikaner argued, was the word of God and was specifically sanctioned in the Bible.

הטענה שבישראל קיים משטר אפרטהייד, או לכל הפחות הולך ומתהווה משטר כזה, צוברת תאוצה, במיוחד בזירה הבינ"ל, אך גם בקרב החוגים הביקורתיים והרדיקלים בישראל (כלומר השמאל הקיצוני). בקרב המיינסטרים הישראלי הטענה נהדפת באופן אוטומטי ואקסיומטי.

ועדת הבחירות מפתיעה לטובה

לא ברור לי מה חשבו לעצמם אלו שהעניקו לועדת הבחירות המרכזית את הסמכות לפסול רשימות מתחרות או מועמדים מסוימים מהשתתפות בבחירות. אולי הם שיוו לנגד עיניהם מדינה אחרת ממה שאנו מכירים, דומה יותר לזו שחזה הרצל מאשר לזו שבסוף יצאה, שבה יושבים החברים ומנהלים דיון ענייני ומכובד של שקלא וטריא, בכובד ראש, בחיל וברעדה. הם לבטח לא דימיינו את הקרקס הלאומני שבו פוליטיקאי קורא לעמיתיו "פשיסטים יהודים מתלהמים" ו"פוליטיקאים סוג ז'", ועמיתיו שולחים אותו לסוריה, כשאחד מהם – פרופסור בהשכלתו – טוען שפסילת רשימות ערביות היא "רפואה מונעת" (לְמה הערבים מומשלים?), ואילו יו"ר הועדה, שופט ביה"מ העליון אליקים רובינשטיין, צועק עליהם "תשתקו רגע!", ומאשים אותם באוירה של שוק. כדאי להיכנס ללינק שצירפתי ולצפות כדי להבין במה מדובר, אבל אין באמת צורך. זהו איננו מחזה מופרך שקשה לדמיינו, הוא מתרחש לבושתנו לעתים תכופות בועדות הכנסת ובמליאה. אלא שהפעם (ולא בפעם הראשונה) המחזה הזה מתרחש בדיון משפטי בעל השלכות ישירות ועמוקות על המשטר במדינה, ונראה כי הח"כים ונציגיהם אינם מסוגלים, או שאינם רוצים, להבין את ההבדל.