האפרטהייד הדרום-אפריקני ואנחנו

The Dutch, having settled on the South African coast as early as 1652, eventually came to consider it their native land. In fact, they called themselves “Afrikaner”, Dutch for Africans. (They also called themselves “Boers”, or farmers, and are often referred to by that name.) They argued that their claim to the land rested on discovery, conquest, economic development, and, ultimately, on the will of God.
Apartheid was steeped in the teachings of the Dutch Reformed Church, which saw the Afrikaner as God’s chosen people, destined to dominate the land and others who inhabited it. Apartheid, the Afrikaner argued, was the word of God and was specifically sanctioned in the Bible.

הטענה שבישראל קיים משטר אפרטהייד, או לכל הפחות הולך ומתהווה משטר כזה, צוברת תאוצה, במיוחד בזירה הבינ"ל, אך גם בקרב החוגים הביקורתיים והרדיקלים בישראל (כלומר השמאל הקיצוני). בקרב המיינסטרים הישראלי הטענה נהדפת באופן אוטומטי ואקסיומטי.

לאחרונה פרסם עיתון הארץ סקר המעיד שיש כביכול רוב בציבור היהודי התומך באפרטהייד, אם ישראל תספח את השטחים. הממצא היה בעייתי, והדיווח עצמו הדגיש את הבעייתיות בקביעה שיש רוב המצדד באפרטהייד כאשר לא ניתנה בסקר אפילו הגדרה של אפרטהייד. כצפוי, הדבר עורר סערה מצד הפטריוטים בעיני עצמם, אלו שבדרך שגרה מפנים את עיקר חיציהם דווקא לאלו המתנגדים לאפרטהייד בכל נימי נפשם. טענתם היתה שאין רוב התומך באפרטהייד, משום שהתמיכה בו מותנית רק במקרה שישראל תספח את השטחים, ואילו סיפוח השטחים אינו זוכה לתמיכה של רוב הציבור על פי הסקר עצמו.

הנוכחות הגוברת של האפרטהייד בשיח הפוליטי הביאה אותי לחקור את דרום אפריקה של תקופת האפרטהייד ולפניה. לא חיפשתי את מדינת ישראל, את הציונות ו/או את החברה הישראלית-יהודית בקריאה אודות תקופה אחרת, חברה אחרת, ואזור גאוגרפי אחר, אבל אלו מצאו אותי בעל כורחי, ולמרבה הצער. אפרטהייד איננו בהכרח רק מצב חוקי מסוים, או רף כלשהו של אפליה מובנית בספר החוקים, כמו שאונס איננו רק החדרה בכפייה של איבר המין לגופה של הנאנסת. אונס, או כל הטרדה מינית מתחתיו בסקאלה, לעולם לא יוכל להתרחש ללא התכחשות מוחלטת לקיומה הנפרד של הנאנסת, קיום המוגדר ע"י זכויותיה, כבודה, ורצונה. בדומה לכך, גם אפרטהייד לעולם לא יוכל להתקיים ללא תפיסה יסודית מסוימת התומכת בו, מרמת הנרטיב של העם ועד לרמת הפסיכולוגיה של הפרט הקטן.

אנלוגיות, מטבען, אינן מושלמות, וכזו היא גם האנלוגיה שבפוסט. יש שמחפשים את ההבדל הראשון (כאילו באמת קשה למצוא) ועטים עליו כדי לפסול את האנלוגיה כולה. כאלו הם רוב רובו של המיינסטרים הישראלי, שכבר מזמן מתייחס לטענות מסוג זה כתקיפה אישית נגדו, ולכן לא מתקשה לגייס את הכוחות כדי להדוף אותן. למען הסר ספק, אין בכוונתי לטעון שמדובר בזהות מושלמת בין משטר האפרטהייד לבין המשטר הקיים בין הים לירדן. אבל בהחלט בכוונתי לטעון שאפשר ללמוד מהמאפיינים המשותפים דבר-מה על עצמנו כעם, על עצמנו כבני אדם הכפופים לאותה מערכת של מגרעות, אילוצים ופחדים, ועל עצמנו כחוליה נוספת בשרשרת ההיסטוריה הטרגית של האנושות.

בפוסט הזה אמתח קווי דמיון עבים בין התפיסה היסודית של החברה האפריקנרית בתקופת האפרטהייד לבין התפיסה הקיימת ובועטת בחברה היהודית-ישראלית. איעזר לשם כך בציטוטים המפוזרים לאורך הפוסט שליקטתי מתוך ספר היסטוריה מודרנית כללית שקריאתו היוותה חלק מחובותיי האקדמיים הנשכחים. עצם קיומם של קווי דמיון, יתרה מזו, יראה שהתפיסה היסודית המשותפת לשתי החברות איננה גזירת גורל או תוצר של רשע מולד, אלא תוצאה של גורמים היסטוריים, חברתיים ודתיים דומים.

יציאת מצרים והציונות האפריקנרית

The laws of the apartheid were designed to preserve both the dominant position of whites and racial purity. They turned the once oppressed Afrikaner into oppressors of the majority of the population.

הסיפור המכונן של כל עם מהווה אינדיקציה מדויקת למדיי אודות הערכים שבמרכז הווייתו, כמו גם המטען הרגשי שהוא נושא עימו. האמריקנים היו מהגרים מאירופה שמאסו במלחמות האירופיות ובדיכוי החירות שלה, והקימו את ארה"ב, לאחר מלחמה בכובש הבריטי, כדי לקדם "חיים, חירות, וצדק לכל". הזכות לשאוף לאושר (pursuit of happiness), חופש הביטוי, זכות השתיקה, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות – כולנו מכירים את מטבעות הלשון. הצרפתים מאסו במלוכה ולאחר מהפכה מדממת הקימו רפובליקה שססמתה היתה "חופש, שוויון ואחווה". הרוסים עברו מהפכים רבים בהיסטוריה המודרנית שלהם – הצארים לדורותיהם, המהפכה הקומוניסטית, הפלתה. אף על פי שהסיפור הסופי שלהם כנראה עוד לא התקבע, ברור לחלוטין שכל גרסה עתידית שלו תכלול הן את התרבות הרוסית המפוארת והן את יכולת ההקרבה הגבוהה של העם הרוסי – היחיד שהביס הן את נפוליאון והן את היטלר.

מעניין, אם כן, לעמוד על הסיפור המכונן של האפריקנרים ולבחון מה הביא אותם להקים את שלטון האפרטהייד, תוך שלילת זכויות האזרח מהשחורים, ומה איפשר להם לשמר אותו. בחינה זו תפתיע ברמת הדמיון בין הסיפור המכונן שלהם לבין שלנו.

ראשוני המתיישבים ההולנדים בדרום אפריקה הגיעו בשנת 1652, עשורים בודדים לאחר שהולנד התנתקה מהכנסיה הקתולית וקיבלה את הרפורמציה הפרוטסטנטית. תהליך דתי-רוחני זה הדגיש את מימד הבחירה של כל מאמין ומאמינה בקבלת העקרונות החדשים של הרפורמציה, בחירה שעל פי אמונתם נענתה בבחירתו של אלוהים בחזרה בהם – בחירה נצחית שלא היה ניתן לבטלה. המתיישבים הראשונים במסעם לדרום אפריקה האמינו בכל מאודם שאלוהים מלווה אותם לדרום אפריקה ושזהו לא פחות מרצונו (או, אם תרצו, הבטחתו) שהם יתיישבו בה ויפיצו את בשורתו. אמונה זו עברה כחוט השני מדור לדור, ולא ניתן להפריד אותה מהאומה האפריקנרית (ראו ב-pdf זה, עמודים 37-8).

המתיישבים ההולנדים באו בשליחות של חברה הולנדית למסחר (Dutch East India Company) שביקשה ליצור בסיס בטוח למעגן בנתיבי הסחר בין אירופה למזרח. אולם בהדרגה עזבו המתיישבים את עבודתם בחברה והפכו לחקלאים (הדבר נעשה גם בעידוד החברה, שנהנתה מאוכלוסיה מקומית ידידותית שאפשר לרכוש ממנה מוצרי מזון), או כפי שנקראו – בורגרים חופשיים (free burghers). עובדי האדמה האלו אימצו דרך חיים דתית, סגפנית וחלוצית, ובכך למעשה נִדמו לאוכלוסיה המקומית. הצלחתם הגבירה את מספרם, ואף אילצה אותם לנדוד לתוך פנים-הארץ. מסעות אלו היו כרוכים מטבעם במאבקים ובמלחמות עם שבטים מקומיים אותם הצליחו לרשת. אחרי בחירת אלוהים בהם, היווה כיבוש הארץ את הבסיס השני להתיישבות האפריקנרית, שנקראו בשלב זה בורים, כלומר חקלאים. ולא בכדי מודגש גם אלמנט זה בהיסטוריה האפריקנרית, ללמדנו שתביעתם לאדמה זו מוצדקת מכיון שהיא נובעת מהכרות אינטימית איתה, מעבודתה ומכיבושה במחיר דמים (או אם תרצו, הפרחת השממה, חומה ומגדל, ההתיישבות העובדת, וכד').

בתחילת המאה ה-19 החליפה האימפריה הבריטית העולה את האימפריה ההולנדית הנחלשת בדרום אפריקה. מהגרים לבנים בריטים באו בעקבות זאת, ואלו כרסמו בדומיננטיות הפוליטית והכלכלית של הבורים ההולנדים עקב רמת השכלה וכישורי מסחר גבוהים יותר. המתיחות בין שתי הקבוצות הגיעה לשיא תקופתי בשנת 1834 לאחר שהבריטים אסרו על העבדות. בעקבות זאת, החליטו הבורים לנדוד פנימה ולהקים התיישבות עצמאית משלהם בה יוכלו להיות אדונים לגורלם. בשנת 1835 יצאו למסע ארוך ומר שהיווה מעין הכלאה של יציאת מצרים, חלוציות העליה השניה ומלחמת העצמאות. המסע נקרא – באופן ההולם חלוצים ואיכרים נודדים (וגם חיילים משוחררים) – "הטרק הגדול".

The journey was filled with bitterness and determination, coupled with a religious fervor seldom matched. The trek became a triumphant religious procession by which God’s elect, a people with a very narrow view of salvation, set out to build a new Jerusalem.

 המסע צפונה ומזרחה לתוך היבשת הוביל את הבורים לארץ רחבה ושוממה בעלת שדות מרעה רבים. הבורים סברו שמציאה זו היא לא פחות מנס ו"הוכחה" לרצונו של אלוהים בהצלחתם ליישב ארץ פראית, אך למעשה הארץ אותה מצאו כמעט שוממה היתה תוצאתו של גל של טרנספר וכאוס בשבטים הילידים שגרמה ממלכת זולו המתפשטת. הבורים, לפיכך, לא התקשו להשתלט על השטחים שמצאו ועל אוכלוסיית הפליטים המפוזרת והלא-חמושה שגרה בה.

המשך המסע מזרחה הוביל את הבורים להיתקלות בשבט הזולו, שיהפכו במאה ה-20 לקבוצה האתנית הגדולה ביותר ברפובליקת דרא"פ. בתחילת 1838 חתמו הבורים על חוזה עם מלך השבט, לפיו יוענקו להם אדמות בתמורה להשבת עדר כבשים שנגנב מהזולו. לאחר שהבורים עמדו בחלקם בהסכם, הוזמנו הלוחמים הבורים לאחר כבוד למשתה ולהענקת האדמות כפי שהוסכם. במהלך המשתה, נלכדו כל הלוחמים הבורים והוצאו להורג באכזריות, אחד אחרי השני, כדי שהאחרים יוכלו לצפות.

נקמת הבורים הגיעה בסוף אותה שנה, כאשר מעטים מול רבים, הצליחו כ-470 לוחמים להביא לתבוסתם של בין 10 ל-15 אלף לוחמי זולו. לא היה זה נס, אלא תוצאה של שימוש בנשק מודרני (3 תותחים ורובה), אבל לא כך ראו זאת הבורים – מיתוסים לרוב אינן שעתוק מדויק של ההיסטוריה. לפני הקרב ועקב נחיתותם המספרי, נדרו הבורים נדר לאלוהיהם שאם יסייע להם בקרב, הם יפארו את היום הזה לעד . וכך אכן עשו. קרב זה, שנודע לימים כ"קרב נהר הדם", הפך למורשת ולאירוע מכונן, ומאוחר יותר אף קדוש, בהיסטוריה של האפריקנרים, וכמובן היווה עבורם לא רק הוכחה ניצחת להיותם העם הנבחר, אלא לברית מחודשת עם אלוהים. תאריך הקרב (16.12) יהפוך ליום חג רשמי בדרא"פ של האפרטהייד, ויהווה תזכורת כואבת ומתמשכת להדרתו של הרוב השחור במדינה, לרבות שבט הזולו.

המאבק בכובש הבריטי

The combination of rich natural resources, industrial planning, and cheap labor provided by the black work force turned the nation into the African continent’s only modern, industrialized state – but only for the white population. The defenders of apartheid pointed out that the wealth of the nation also trickled down to the black population, whose standard of living was the highest of any blacks in Africa. Blacks regarded this argument as irrelevant.

הכיבושים המוצלחים של הטרק הגדול הביאו את הבורים להקים מספר רפובליקות בוריות חופשיות באמצע המאה ה-19, אולם השלטון הבריטי המשיך להוות אתגר הולך וגובר על עצם הקיום והזהות של הבורים (בשלב זה הם עדיין לא הכירו בעצמם כעם), והמאבק הנחוש בכח הקולוניאלי העודף הפך לאבן דרך נוספת בתולדות האפריקנרים.

תכנית-העל של הבריטים, שנבעה משיקולים אסטרטגיים גלובליים ולא מטובת האזור, היתה לאחד תחת דגל אחד את כלל השטח של דרום אפריקה (בדומה למודל הקנדי), ולאנגלז את כלל המתיישבים באמצעות ייבוא מוגבר של מתיישבים לבנים ממוצא בריטי וחיזוק מעמדם בשלטון. הבורים סירבו בכל תוקף לתוכנית זו בגלל חששם "להתבולל" ולקבל את הזהות המערבית-ליברלית של בריטניה, זו המתועשת והחילונית, זו האוסרת על עבדות ואיננה מקיימת את ההפרדה הגזעית שהיא דברי אלוהים חיים. בעקבות גילוי מחצבים טבעיים על גבול הרפובליקות הבוריות, וכצעד ראשוני למען מימוש תוכניתם, סיפחו הבריטים את שטחי טראנסבאל (אחת הרפובליקות). אולם לא היתה זו הפגיעה היחידה בבורים. המחצבים הטבעיים היוו בפני עצמם איום נוסף על הקהילה הבורית, כשבעקבות גילויַים ובחסות הבריטים היגרו לדרום אפריקה פועלי מכרות הודים ושחורים והתיישבו באזורים בוריים, תוך שינוי חד של המאזן הדמוגרפי.

לסכנה שהציבו הבריטים היו שתי תוצאות. בטווח הקצר, הכרסום בריבונות הרפובליקות הבוריות הביאו לשתי מלחמות בין הבורים לבריטים. במלחמת הבורים הראשונה – או כפי שמכנים אותה הבורים, מלחמת העצמאות – נחלו הבורים נצחון מפתיע על הכוח הקולוניאלי העודף והאימפריה החזקה בתבל בעת ההיא, נצחון שזכרונו בוודאי יישמר בעתיד ויהווה עדות נוספת לסגולתו של העם המתהווה הזה. אולם נצחון זה בסה"כ החזיר עצמאות מסוימת לרפובליקות הבוריות. לאחר המלחמה חזרו אותן הבעיות מלפניה, וכשנתגלה זהב שוב התערער ההרכב הדמוגרפי עם ייבוא של אלפי עובדים זרים גויים (או כפי שמכנים זאת בשפה האפריקנרית: uitlander) – לבנים ושחורים. למעשה, היתה זו דרישתם של הבריטים לאפשר לגויים הלבנים זכות הצבעה ברפובליקה הבורית שהיוותה קאזוס ביילי והציתה את מלחמת הבורים השניה, אולם זו כבר היתה מלחמה שונה לחלוטין, והבורים נחלו בה מפלה צורבת עד כניעתם לבסוף בשנת 1902.

במלחמה זו לא בחלו הבריטים באמצעים כדי להביס את לוחמי הגרילה הבורים. מתוך מטרה לפגוע באספקת הלוחמים הבורים, הפעילו הבריטים את שיטת "האדמה החרוכה", שכללה הריסת מטעים, שחיטת עדרים, שריפת חוות והרעלת בארות, ולאחר המלחמה תפגע קשות באוכלוסיה שעיקר פרנסתה היתה מחקלאות. במהלך המלחמה גרמה שיטת "האדמה החרוכה" לעקירת האוכלוסיה האזרחית ממקומה, והבריטים הקימו לפליטים הבורים מחנות ריכוז (כשקראתי זאת, עיניי כמעט יצאו מחוריהן), בהם שררו תנאי רעב וחולי בגין אדמיניסטרציה לקויה שנבעה גם מעצם קיום המלחמה, אך כנראה גם מתוך כוונה נפשעת של הבריטים ללחוץ על הלוחמים להיכנע. עד סוף המלחמה ימותו בהם כ-27 אלף נשים וילדים – 15% מהאוכלוסיה הבורית.

התבוסה שמה סוף לשאיפות לעצמאות בורית. בשנת 1909 איחדו הבריטים את כלל השטח לכדי יחידה פוליטית אחת שידועה מאז ועד היום כדרא"פ, ובה דרו יחד, במעמד של דומיניון בריטי תחת ריבונות המלך, לבנים ממוצא בריטי, לבנים בורים, ואוכלוסיות לא לבנות שונות: מעורבים, הודים, ושחורים אפריקנים (שנקראו בַּנְטוּ). אולם הסיטואציה שבה ניצבו האפריקנרים בתחילת המאה ה-20 היתה שונה מזו של היישוב היהודי לאחר כינון המנדט הבריטי. בעוד שהיישוב היהודי והתנועה הציונית לחמו בבריטים למען עצמאות וריבונות, האפריקנרים נאלצו בגין תבוסתם להסתפק באמנציפציה שניתנה להם כאזרחים שווי זכויות בדומיניון הבריטי המיוצגים בפרלמנט (רק בשנת 1931 יזמה בריטניה הפרדה חוקתית ממדינות החסות שלה שמשמעותה היתה הלכה למעשה מתן מעמד של מדינה ריבונית לכל דבר לדרא"פ). למעשה היה זה הדומיניון הבריטי – ולא שלטון האפרטהייד – אשר החל בהענקת זכויות יתר ללבנים. עד 1925 העביר הפרלמנט חוקים שהגבילו את זכות הבחירה של לא-לבנים וביססו את ריבונות הלבנים במדינה לפי חוק, ייעדו שטחים למכירת קרקע לשחורים (בהיקף של 13% מסך השטח) ותחמו את האזורים שמאוחר יותר יהפכו לבנטוסטאנים, ומטעמי בטחון (כמובן) העבירו בכפיה אוכלוסיה שחורה הגרה מחוץ לשטחים אלו לתוכם.

בטווח הארוך, דווקא התבוסה הבורית לבריטים היא שהביאה לצמיחת תנועה לאומית בורית ולהכרה הולכת וגוברת שלהם בשותפות גורל כעם נפרד, ולא רק כאסופה לבנה חקלאית ודתית, ובכך שעליהם לקחת את גורלם בידיהם אם ברצונם לשמר את המורשת והזהות שלהם. רק לאחר תבוסתם במלחמה הם החלו להיקרא בפיהם אפריקנרים, אולי כדי לסמל את החשיבות שייחסו לשימור השפה המקורית שלהם (Afrikaans) אל מול האנגלית. (מעניין בהקשר הזה לשים לב לחשיבות שמייחסת תנועה לאומית לשימור – או החייאת – שפת הלאום.) אך במחצית הראשונה של המאה ה-20, עדיין בצל טראומת התבוסה, היו האפריקנרים – שהיוו רוב מבעלי זכות הבחירה – חלוקים ביניהם על המדיניות הנכונה לעמם, כשחלק מהם האמין בשיתוף פעולה עם הלבנים דוברי האנגלית ובאינטגרציה הדרגתית של "אחרית הימים" עם השחורים.

רק בבחירות של שנת 1948 (צירוף מקרים, אין פה סימליות) זכו לרוב שתי מפלגות אפריקנריות לאומניות ובכך התחיל עידן האפרטהייד. נצחונן הושג בעקבות מערכת בחירות ייצרית שנסובה על נושא הגזע ועתיד היחסים בין הגזעים. אמנם ה"שמאל" האפריקנרי האמין בעליונות הלבן לא פחות מהימין, אך הוא הותקף על היותו לא מתנגד מספיק לאינטגרציה גזעית. תוך פנייה לפחדים הקמאיים ביותר, טענה המפלגה הלאומית שאם שלטון השמאל יימשך, זה רק עניין של זמן עד שתמשול על דרום אפריקה ממשלה שחורה. נבואה זו אכן תתממש במלואה בשנת 1994, לאחר ארבעה עשורים וחצי של שלטון על טהרת המפלגה הלאומית. כנראה שמדיניות "פטריוטית" ככל שתהיה בכל זאת איננה יכולה להפוך את המציאות על פניה, עם כל הכבוד לאהבת המולדת, להנפת הדגל ולקריאה "כפיים!"

 עצמאות ואפרטהייד

The upshot of this militant position was the political isolation of South Africa. Yet, such isolation only bred defiance and reinforced the outlook of a people long accustomed to adversity and determined to go it alone. A stiffed-necked people, the Boers had stood up to the British, the blacks, and now the world.

 לאחר נצחון המפלגה הלאומית החלה תקופת האפרטהייד שבישרה חקיקה הדרגתית של שורה של חוקי הפרדה גזעית מלאה (במגורים, במוסדות החינוך, בנישואין, בחדר המיטות, בשכר, ובזכות לבחור ולהיבחר). אין בכוונתי לסקור את כל חוקי האפרטהייד, וממילא אינני טוען שקיימת זהות מלאה בינו לבין המשטר בין הים לירדן, אלא "רק" דמיון רב בגורמים שאיפשרו את הקמתם ותחזוקם הן של האפרטהייד והן של המשטר הצבאי בשטחים. אך בהחלט אתמקד באבן הפינה שלו – מדינות הבנטוסטאנים – במיוחד כי במערכת הבחירות הזו עולה מפלגה חדשה-ישנה שמקדמת בדיוק את הרעיון הזה בגלגולו הישראלי (סיפוח שטחי C). להפרכה יותר יסודית של תוכנית הבנטוסטאנים של מפלגת הבית היהודי, קיראו את שלום בוגוסלבסקי.

הבנטוסטאנים היו עשר מובלעות בתוך שטחה של דרא"פ אשר יועדו כבר בתקופת השלטון הבריטי ושלטון מפלגת השמאל לפני 1948 לשמש כשטחה הבלעדי של האוכלוסיה השחורה. יחד היוו מובלעות אלה 13 אחוזים בלבד מסך שטחה של דרא"פ, כששיעורם של השחורים באוכלוסיה בתחילת המאה ה-20 עמד על 67.3 אחוזים (!). בשורה של חוקים הדרגתיים קיבעו ממשלות האפרטהייד עד 1970 את מעמדם החוקי של שטחים אלו כאזורים אוטונומיים הנשלטים ע"י שבטים מקומיים בכל אזור, תוך עידודם להשיג עצמאות מלאה, בין היתר באמצעות הקצאת כספים ייעודיים ליצירת מקומות עבודה וחיזוק הכלכלות המקומיות (אי אפשר לטעון שהאפריקנרים לא אהבו את השחורים). זכות ההצבעה של השחורים לפרלמנט, שהיתה סמלית בלבד ומוגבלת מלכתחילה, נשללה, מכיון שכעת יכלו השחורים להצביע במחוז האוטונומי שלהם. מאוחר יותר נשללה גם האזרחות הדרום-אפריקנרית מהשחורים והוחלפה ע"פ חוק באזרחות של הבנטוסטאן המתאים. כמו כן, מאחר שלא כל השחורים אכן התגוררו בבנטוסטאנים, הפעילו ממשלות האפרטהייד, במקביל לחקיקה ההדרגתית, מדיניות של טרנספר מרצון, ובעיקר טרנספר בכפייה, אל תוך שטחי הבנטוסטאנים. משנת 1960 ועד לשנות ה-80 ייעקרו מבתיהם כ-3.5 מיליון שחורים. למרבה הצער, בימינו מפעילה ישראל הרשמית שיטות הרבה יותר מתוחכמות מתוך מטרה דומה לגרום לפלסטינים תושבי שטח C לעבור לשטחי הבנטוסטאנים המיועדים להם – שטחי A ו-B. זהו אמנם לא אותו אפרטהייד, אבל זו נחמת עניים.

אולם למרות ההצלחה הרבה ביישום מדיניות הבנטוסטאנים, שלמרבה המזל לא הופרעה ע"י הבג"ץ הדרום-אפריקני, נחלה מדיניות זו כשלון חרוץ במישור הבינ"ל. אף מדינה, למעט דרא"פ עצמה, טיוואן וישראל, לא הכירה בעצמאות הבנטוסטאנים, מהסיבה הפשוטה שלא היו עצמאיים באמת, אלא שלטון בובות הנתון כולו לחסדי האפריקנרים. תקוותה של דרא"פ הלבנה (בדומה לתקוותם של יהודים רבים כאן), שבאמצעות "עצמאות" הבנטוסטאנים יוסר הלחץ הבינ"ל כנגד אופיו של המשטר, התנפצה.

למדיניות הבנטוסטאנים היתה גם השפעה פנימית ברורה. ב-1960, כשנה לאחר שחוקק החוק שייסד את הבסיס החוקי והנפרד של הבנטוסטאנים, ובהשפעת תהליך לאומיות ודה-קולוניזציה שהחל ברחבי אפריקה עם מתן עצמאות למספר מדינות, נורו למוות 69 מפגינים שחורים במהלך הפגנה כנגד המציאות החוקית החדשה. אירוע זה נודע בשם טבח שארפוויל, ולהיסטוריה לא בדיוק משנה אם ההפגנה היתה "חוקית" או אם המפגינים הפעילו אלימות כנגד השוטרים. הטבח היווה את קו פרשת המים עבור האוכלוסיה השחורה, ובעקבותיו החליטו השחורים להתחיל להתנגד לשלטון הדיכוי באמצעים אלימים. פעולת הטרור הראשונה נעשתה בהתרסה ביום השנה לקרב נהר הדם – היום המקודש שבו האפריקנרים כרתו ברית מחודשת עם אלוהיהם.

קצרה היריעה לסקור את מכלול אירועי הטרור והלחץ הבינ"ל שהביאו את שלטון האפרטהייד לקיצו, וחבל, כי גם באירועים אלו יש דמיון רב למציאות המזרח-תיכונית העגומה שלנו. על קצה המזלג, אציין שהלבנים בהחלט ניהלו מו"מ תחת אש, שהשחורים נחלקו למיליטנטים יותר ולמיליטנטים פחות ועקב זאת ניהלו קרבות גם ביניהם, ושמנהיג השחורים נלסון מנדלה היה במשך שנים רבות אסיר מורשע בחברות בארגון טרור (אחד מראשי הממשלה כינה אותו "מרקסיסט-על המחויב למהפיכה אלימה"). ככל שהועמק האפרטהייד בחקיקה וככל שגברה האלימות כנגד השחורים גברה התסיסה הבינ"ל נגד האפרטהייד והקריאה להחרים את המשטר. בשנת 1986, כשהרפורמות של גורבצ'וב החלו את קריסתה של ברה"מ והמלחמה הקרה נראתה קרובה מתמיד לסיום, הצטרפה ארה"ב לסנקציות הבינ"ל כנגד דרא"פ (שעד אז היוותה עבורה נקודת עוגן חשובה כנגד ברה"מ) והפסיקה לטרפד אותן במועצת הבטחון. בעקבות זאת זנחו חברות רב-לאומיות רבות את המדינה ומוטטו את כלכלתה עד סוף שנות ה-80. בהקשר אחר אמר וינסטון צ'רצ'יל על האמריקנים שתמיד אפשר לסמוך עליהם שיעשו את הדבר הנכון, לאחר שניסו את כל השאר.

בשנת 1994, לאחר שהסכימה המפלגה הלאומית ה"פטריוטית" בלית ברירה להעניק זכות בחירה לכולם, זכתה מפלגתו של נלסון מנדלה ה-ANC, שבעבר הוצאה מחוץ לחוק כארגון טרור, ברוב מושבי הפרלמנט ובכך שמה קץ לשלטון האפרטהייד. כיום, כמעט 20 שנים לאחר נפילתו, ברור לכולם ששלטון האפרטהייד היה התגלמות של "רוע", משתי סיבות עיקריות. ראשית, הרעיון של שלילת זכות ההצבעה ממיעוט שחור, שהיווה קונצנזוס עולמי בתחילת המאה ה-20 (כזכור, השלטון הבריטי בדרא"פ הוא שיזם זאת), איבד במהלכה את תוקפו המוסרי. שנית, ההיסטוריה הוכיחה שמשטר זה איננו בר-קיימא, ובכך גם טיעוני הרע-אך-הכרחי או הרע-במיעוטו (שנפוצים מאוד גם אצלנו) איבדו את צדקתם. אולם ההבנה הזאת, שהיום בראיה לאחור היא נחלת הכלל, לא היתה כלל מובנת לאפריקנרים במהלך שנות האפרטהייד. להלן קטע מנאום שנישא בשנת 1953 מאת אחד מתומכי האפרטהייד. האם הטיעונים האלה נשמעים לכם מוכרים ממקום וזמן אחרים?

Let me turn to my subject, to that part of Africa south of the Sahara which, historically, is not part of Black Africa at all – my own country. Its position is unique in Africa as its racial problem is unique in the world.

1. South Africa is no more the original home of its black Africans, the Bantu than it is of its white Africans. Both races went there as colonists and, what is more, as practically contemporary colonists. In some parts the Bantu arrived first, in other parts the Europeans were the first comers.

2. South Africa contains the only independent white nation in all Africa; South African nation which has no other homeland to which it could retreat; a nation which has created a highly developed modern state, and which occupies a position of inestimable importance.

3. South Africa is the only independent country in the world in which white ­ people are outnumbered by black people. Including all coloured races or peoples the proportion in Brazil is 20 to 1. In South Africa it is 1 to 4.

 סוף דבר

The most fervent defenders of apartheid were frequently ministers of the Dutch Reformed Church. Apartheid was based on the primitive principle of racial superiority. The Bantus, the Afrikaner argued, contributed nothing to civilization; their existence was one of savagery.

עם המשוכנע שנבחר ע"י אלוהים, בעל זיקה עמוקה לארץ שאלוהים כביכול הבטיח לו, ארץ אותה כבש בכח הזרוע ולמענה הקריב בעבודת כפיים, הצליח כנגד כל הסיכויים וחרף הצוררים, הכובשים הזרים והטרוריסטים מבית להקים בה מדינת פאר. תיאור זה ממצה היטב את הווייתו של העם האפריקנרי, אך מתמצת היטב גם את הווייתנו שלנו. ואמנם, הקירבה הפסיכולוגית בין העם הישראלי-יהודי לבין העם האפריקנרי איננה צריכה להפתיע בהתחשב בכך שמדובר בשתי חברות יחסית-מערביות ויחסית-דתיות אשר נלחמות על קיומן ושמירת זהותן מתוך איזורים גאוגרפיים שאינם שייכים למערב. גם הביקורת הקשה עליהן מצד העולם המערבי מאחדת את שתי החברות, שהתקוממו כנגד אותו עולם מערבי, אשר במקום להודות להן על החזקת מעוז אסטרטגי בשטח עוין דווקא מבקר אותן בגין שימוש בשיטות דיכוי שהוא עצמו המציא ואף שיכלל. שימו לב גם לאופן שבו, בדומה לחברה הישראלית-יהודית, השתמשה החברה האפריקנרית במיתולוגיה דתית, במורשת קרב, ובתחושה אמיתית ביותר של סכנה מפני איבוד השלטון והשתלטות גיס חמישי טרוריסטי (איסלאמיסטי אצלנו, קומוניסטי אצלם) כדי להצדיק מניעה של זכויות אזרח מעם אחר (או שמא היא נפלה קורבן להן?)

In 1980 [..] blacks outnumbered whites by a ratio of 3 to 1. […] It was a little wonder that a siege mentality permeated white society. And, in fact, white settlements were frequently referred to as laagers, literally “camps”, a term taken from the Great Trek of the 1830s.

כפי שציינתי בפתיח, האנלוגיה בין שתי החברות איננה מלאה, אך הקירבה צריכה לנקר את העין. ממצאי הסקר של הארץ אולי אינם מעידים על תמיכה מפורשת באפרטהייד, אבל מציגים תמיכה רבה מדיי ומסוכנת ביותר בשלילת זכויות אזרח מערבים ובאפלייתם לרעה. כפי שנהיר לכל מי שמחובר למציאות הפוליטית המקצינה לנגד עינינו, כפי שמבין כל מי שרואה כיצד תנועות לאומניות "פטריוטיות" הולכות ומתחזקות ואף כובשות את מפלגת השלטון, כפי שחרד כל מי שעומד חסר אונים מול עליית כוחם של סקטורים שלמים שאינם מחנכים לדמוקרטיה אלא רק לתאוקרטיה – המרחק בינינו לבין החברה הדרום-אפריקנית של האפרטהייד הולך ומצטמצם. מעידה על כך גם התמיכה הגוברת בסיפוח שטחי C ובהשארת שטחי A ו-B כתעתיק של הבנטוסטאנים.

אולם למרבה המזל, יש הבדל אחד ברור בין ישראל של היום לדרא"פ האפרטהיידיסטית: לישראל יש גבולות בינ"ל מוכרים שאליהם אפשר לסגת, דבר שדרא"פ רק חלמה עליו, ולמרות ניסיונותיה הרבים להשיג הכרה בינ"ל לעצמאותם של הבנטוסטאנים, הקהילה הבינ"ל לא הכירה בניכויים משטחה. אולם דווקא את היתרון המובהק הזה מנסים ממשלות ישראל וארגוני ימין בשיטתיות למחוק, באמצעות ערבוב האוכלוסיות בשטחי הגדה המערבית במטרה ליצור מציאות בלתי-הפיכה. אם לא תצליח החברה הישראלית ללמוד מלקחי אחרים ולשנות את המגמה הגוברת הזו, לא ירחק היום שבו גורלנו באמת יהיה כגורל העם האפריקנרי. לכשיגיע היום הזה, חלילה, האנלוגיה בינינו לבינם תושלם במלואה.

 ***
הציטוטים שהובאו לאורך הפוסט נלקטו (אלא אם צוין אחרת) מעמודים 293-306 מתוך המהדורה החמישית של הספר The World Since 1945: A History of International Relations מאת Wayne C. McWilliams & Harry Piotrowsky. ההדגשות אינן מופיעות במקור.

***
בפוסט זה הושקעו שעות רבות של חקירה, חשיבה ועריכה. אנא עיזרו לי להפיצו.