בסרט הזה כבר היינו

מאז שנת 82, כל מלחמה פה מתחילה בקול תרועה רמה ומסתיימת בקול ענות חלושה. אולי עדיין מוקדם לסיכומים, אך נראה שגם הפעם זה לא ממש יסתיים באופן שונה מאשר בכל המבצעים הקודמים. התרועות הרמות על מיגור-מיטוט-ניתוץ-חיסול-השמדה שוב הסתיימו בקיפול הזנב וליקוק הפצעים. נתנחם בזה שלעזתים זה כאב יותר, הרבה יותר.

אבל כבר היינו בסרט הזה, רק לפני 20 חודשים. בתום "עמוד ענן" כתבתי בין היתר את הדברים הבאים: להמשיך לקרוא

מודעות פרסומת

הפסקת האש של קרי: לא עיתונות, תעמולה

לפני כשבועיים יזמה מצרים הפסקת אש, וישראל קיבלה אותה מיד. החמאס דחה אותה על הסף (לפי גרסתו, היא נוסחה מאחורי גבו ולכן לא חייבה אותו), והאש נמשכה ביתר שאת. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו להביא זאת כהוכחה נוספת לשאיפתנו לשלום לעומת הרצחנות של החמאס. נדבך נוסף בטיעון-העל השגור על עליונותנו המוסרית.

אתמול יזם שר החוץ האמריקני הפסקת אש, המקובלת על הספונסרים של החמאס, קטאר וטורקיה. בתום ישיבת קבינט, דחתה ישראל את היוזמה פה אחד. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו וטענה שזה רק מוכיח שהחמאס שואף לשלום ומוסרי לעומת ישראל הרצחנית והשפלה. רגע, נפלה פה טעות. ההסברה הישראלית מיד יישרה קו כדי להראות כמה ההצעה של קרי מוטה לכיוון החמאס וכמה מנותקים האמריקנים מהמציאות של המזה"ת, שאותה כידוע רק אנחנו מבינים, כפי שניתן לראות מהצלחותנו האדירות. להמשיך לקרוא

מגינים אנושיים

"סְלִיק" הוא כינוי למחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנה ארגון "ההגנה" סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות.

הרקע הבסיסי לבניית סליקים ושימוש בהם נבע ממצב בו השלטון המרכזי (קרי, הכובש הבריטי – י.מ.) לא הצליח להעניק הגנה נדרשת לאזרחים ואלה נאלצו לנקוט ביוזמה עצמית של איסוף נשק לא חוקי והטמנתו במחבואים הרחק מעיני השלטון, כך שיוכל לשמש להם הגנה בשעת הצורך.

הנשק והתחמושת שנאגרו ללא רישיון מטעם המשטרה הבריטית הושמו במקומות מסתור שונים. כך נולדו הסליקים היישוביים. למעשה לא היה יישוב בארץ שלא היה בו סליק עם כמות נשק מסוימת:

להמשיך לקרוא

ככה זה בגטו

דבר מופלא קורה עכשו בארץ. מצד אחד, בערך חצי מאוכלוסיית המדינה, אם לא יותר, נמצאת בקו האש של הרקטות של החמאס, ומקבלת זאת בהכנעה. אף אחד לא פוצה פה, לא מפגין, לא מתנגד למה שקורה – לא בכנסת, לא בתקשורת, אפילו לא בקרב האליטות ה'שמאלניות'. ומהצד השני, אף אחד לא באמת מאמין שהמבצע הנוכחי ישיג איזשהו הישג כלשהו, מלבד הפסקת אש קצרה ושברירית ששררה גם לפני המבצע.

קשה לתפוס את המשמעויות הפוליטיות של האמור לעיל. היה אולי אפשר להבליג על כך בהבנה אילו היה מדובר במצב זמני של חירום. אבל מצב החירום הוא תמידי. גם אי אפשר להאשים בכך את הזכרון הקצר של הציבור ולחכות להתפכחותו – הרי כולנו זוכרים את המערכה הקודמת של עמוד ענן רק לפני שנה וחצי, על הציפיות הגדולות שהיו בתחילתה והצוק האיתן עליו הן התנפצו בסופה. להמשיך לקרוא

לא רק קשקוש פוסט-מודרניסטי

הבלוג הזה עסק בעברו לא מעט בנרטיבים. המילה 'נרטיב' מעוררת אצל רבים את האסוציאציה "קשקוש פוסט-מודרניסטי", אבל נרטיבים עשויים רבות להסביר דברים שבפרספקטיבה של זמן נראים לא מובנים. למשל, למה לפני מאה שנים נערות חילקו בחגיגיות ובהתלהבות פרחים לחיילים שיצאו למלחמה שנמשכה 4 שנים ושינתה את פניה של אירופה. למשל, למה טענו אזרחי הקונפרדרציה תומכי העבדות שלינקולן הוא דיקטטור ושביטול העבדות הוא מעשה אנטי-דמוקרטי שפוגע בזכותם להחזיק עבדים. ודוגמא אחרונה, למה סברו הלבנים בדרא"פ שאפרטהייד בדרום אפריקה הוא הדבר הצודק, המוסרי ואף רצון האלוהים (קיראו כאן).

חשוב לציין שנרטיב הוא לא בהכרח מילה גסה. הסיפור שקבוצה כלשהי מספרת לעצמה חיוני למימוש מטרותיה. אם למשל עם כלשהו יוצא למלחמה מול עם אחר, סביר להניח שהשלטון יצליח לגייס יותר חיילים בעלי מוטיבציה אם ישכנע את העם שהם נלחמים בצד הצודק והמותקף, ולא בצד הרשע והתוקפן. לא בכדי אין אף שלטון בכל העולם שיאמר לאזרחיו ערב מלחמה: "תראו, אנחנו לא הכי צודקים בעולם, ותכ'לס, גם לצד השני יש קייס לא רע." במילים אחרות, הנרטיב הוא אמצעי של המנהיגים להנהיג את העם אל היעד אליו הם רוצים להגיע. זהו אמצעי למימוש המדיניות, אולי אפילו האמצעי הראשון במעלה.
להמשיך לקרוא

לחצים ראשונים מהדוד סם

בטורו השבועי האחרון (2.5.14), מביא נחום ברנע את עדותם של פקידי ממשל בכירים ואנונימים על סבב המו"מ האחרון. הדברים שעולים מהעדויות מפתיעים ומדאיגים: ויתורים משמעותיים של הפלסטינים בסוגיות הליבה (למעט ההכרה במדינה יהודית), ומנגד ביקורת קשה וחריפה על הבנייה בהתנחלויות. בין השורות, ולעיתים אף בתוכם ממש, ניתן גם למצוא רמזים ראשוניים ללחץ אמריקני אפשרי בעתיד. אך אין כוונתי בפוסט הזה לטעון לאשמתה הבלעדית של ישראל, או לדון על אשמה בכלל. המטרה היא להבין טוב יותר את המציאות המדינית שלפתחנו, על מנת שנוכל להשפיע עליה.

להמשיך לקרוא

מה רע עשו היהודים?

הבקתה הצנועה, הגדה והאנשים שהקיפו אותנו, עמדו בהירים מול עיני בשעה שיצאתי לכתוב את ספרי "באדנהיים עיר נופש", "תור הפלאות", "רצפת אש" וספרים אחרים. את המראות ואת התחושות שאבתי מהם. זו לא היתה היזכרות קלה ולא כתיבה קלה. המגע עם מראות ילדות הוא תמיד מגע כואב, מה גם שהאנשים שהתהלכו שם, הורי ואנשים שהיינו קרובים אליהם, לא ידעו מה צופן להם העתיד.

הם היו יהודים, אך כבר לא ייחסו חשיבות ליהדותם. אבא היה אומר, "לא אכחיש שאני יהודי, אך לא אתפאר בזה. מה שהאנשים מלעיזים עלי לא מעניין אותי. אני משתדל להיות הגון וראוי לתואר בן אדם."

אבל האיכרים המקומיים, צעירים וזקנים, מבטיהם בדרכם לשדות ובחזרה מהם אמרו רוגז ואיבה. הם אמנם השכירו לנו את בקתותיהם וסיפקו לנו מצרכים, אבל לא עשו זאת באוות נפש. היה להם קול מיוחד כשדיברו אלינו, קול יהיר ומתנשא, ובדרכם ביום ראשון לכנסייה לא התאפקו וקראו בקול, "המשיח אינו סובל יהודים. יבוא יום והוא יעשה בהם שפטים."

"מה רע עשו היהודים?" שאלתי את אמא.
"היהודים אינם שונים משאר בני האדם."
"למה שונאים אותם?"
"יש בני אדם רעים, שמבדילים בין אדם לאדם, בין עם לעם, מייחסים לעם אחד תכונות רעות ומחשבות זדון. הם לא רואים את הטוב בבני אדם, אלא את היוצא דופן והרע. עלינו לומר בקול רם: אין הבדל בין אדם לאדם. כולם נבראו בצלם אלוהים," דיברה אמא בהתרגשות.

זה קולה של אמא באור היום, אך בלילה, לפני שאני הולך לישון, דבריה רכים יותר. בלילה היא אינה משתמשת במילים קשות. היא מספרת לי על ילדותה בקרפטים ועל אורחות חייו השקטים של סבא. ויש לי הרגשה שהיא רוצה לנטוע בי את השדות ואת המטעים שמקיפים את בית העץ של סבא, את בית הכנסת הקטן ואת התפילה.

באחד הלילות הפתיעה אותי ואמרה לי, "שמע ישראל," ומיד הוסיפה, "זו תפילה שמסיימת את היום. לכל תפילה יש ניגון ששייך לזמן של אותה תפילה. כשקוראים 'שמע' רואים את צבעי הלילה הרכים."

"למה עזבת את הקרפטים והלכת העירה?" שאלתי את אמא.
"הלכתי אחרי אבא, אבא אוהב את העיר, את הרחובות ואת בתי הקפה, את התיאטרון ואת הקולנוע."
"למה קשה לו להתפלל?"
"הוא ניתק עצמו מאמונת אבותיו."

להמשיך לקרוא

התירוץ שיצליח

המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה במו"מ (על המשך המו"מ) בינינו לבין הרש"פ, אבל הסימנים מראים שהמבוי הסתום כאן. אילו אבו מאזן היה מתכוון להמשיך את הבדיחה הזו שנקראת התהליך המדיני, הוא כנראה לא היה פונה לאחדות לאומית עם החמאס. אבל הוא כנראה הבין שזה לא הולך לשום מקום, ושאפילו הממשל האמריקני הכי לא סימפטי לישראל ב-20 השנים האחרונות לא מתכוון ללחוץ על ישראל ו/או לכפות איזשהו מתווה (וזה עוד ממשל שנתניהו והספונסר שלו פעלו ישירות כנגדו בבחירות; די מאכזב שהממשל אפילו לא העלה מתווה שהעמים יוכלו לקבל, גם אם לא ממשלותיהם). בתנאים האלו, ניתן להבין את הבחירה של אבו מאזן באחדות לאומית פלסטינית הנערכת לקראת הרעה קרבה בחיי הפלסטינים, תוך ניצול הבידוד והחולשה של חמאס בעזה להשגת מתווה שמיטיב עם הפת"ח. והמשמעות היא שאנחנו בדרך לעימות – מדיני, דיפלומטי וחלילה אולי גם צבאי. להמשיך לקרוא

סתם עוד מגזר

בטורו השבוע ב"ידיעות אחרונות" מותח אביעד קליינברג ביקורת נוקבת על החרדים המתנגדים לגיוס ועל גוונים מסוימים בשמאל המצדדים בהם: להמשיך לקרוא