התירוץ שיצליח

המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה במו"מ (על המשך המו"מ) בינינו לבין הרש"פ, אבל הסימנים מראים שהמבוי הסתום כאן. אילו אבו מאזן היה מתכוון להמשיך את הבדיחה הזו שנקראת התהליך המדיני, הוא כנראה לא היה פונה לאחדות לאומית עם החמאס. אבל הוא כנראה הבין שזה לא הולך לשום מקום, ושאפילו הממשל האמריקני הכי לא סימפטי לישראל ב-20 השנים האחרונות לא מתכוון ללחוץ על ישראל ו/או לכפות איזשהו מתווה (וזה עוד ממשל שנתניהו והספונסר שלו פעלו ישירות כנגדו בבחירות; די מאכזב שהממשל אפילו לא העלה מתווה שהעמים יוכלו לקבל, גם אם לא ממשלותיהם). בתנאים האלו, ניתן להבין את הבחירה של אבו מאזן באחדות לאומית פלסטינית הנערכת לקראת הרעה קרבה בחיי הפלסטינים, תוך ניצול הבידוד והחולשה של חמאס בעזה להשגת מתווה שמיטיב עם הפת"ח. והמשמעות היא שאנחנו בדרך לעימות – מדיני, דיפלומטי וחלילה אולי גם צבאי.

אך כל עוד העימות לא יגלוש לפסים צבאיים (יש לקוות שהפלסטינים לפחות למדו שלא כך ישיגו עצמאות) אלא יישאר במישורים הדיפלומטיים והמדיניים מול אירופה והאו"ם, בהם זזים די לאט, העימות העיקרי שאנחנו נרגיש יתרחש בזירה הכי חשובה לממשלת ישראל: זירת ההסברה. לא, לא ההסברה שבחוץ, אלא ההסברה שבפנים. ההסכם על צירוף החמאס לממשלת הרשות יספק לנתניהו את התירוץ הנוח ביותר להאשים את הפלסטינים בסירוב, ובכך כנראה גם להציל את עצמו מפירוק הקואליציה ומה"קיצוניים" בליכוד, ובהמשך כקלף במסע הבחירות. לאחר שלא צלחו מספר תירוצים פחות נוחים, זהו התירוץ שיצליח.

התירוץ הראשון שנוסה היה ההצטרפות החד-צדדית המסוכנת של הרש"פ לאמנות בינ"ל שגם ישראל חתומה עליהן. זה היה די מגוחך, למען האמת, ואפילו ג'ון קרי עצמו קבר אותו בנאום ה"פוף" המפורסם בסנאט, כשתיאר את השתלשלות האירועים שהחלה עם ההפרה הישראלית את ההסכם החתום לשחרור אסירים.

התירוץ השני שנוסה היה שאבו מאזן לא גינה את הפיגוע בדרום הר חברון ערב החג, אך נראה שגם תירוץ זה לא היה כ"כ משכנע בפני עצמו. אולי בגלל סדרת האירועים האחרונה של הטרור היהודי הקרוי "תג מחיר". אולי כי הפיגוע היה אי שם בהרי החושך של הגדה (מה שעשוי להעיד על היחס האמיתי של הישראלים לשטחים). ובסופו של דבר בחר אבו-מאזן לגנות.

התירוץ השלישי שנוסה היה התנאים החצופים שהפלסטינים הציבו להמשך – ניהול מו"מ על הגבולות במשך 3 חודשים, תוך הקפאת הבניה. תנאים שמלמדים שעד עכשו ובמשך 9 חודשים, ניהלו מו"מ בלי לדבר בכלל על הגבולות. עדות זו מצטרפת לעדויות קודמות על העדר התלהבות ישראלית לשרטוט הגבולות במו"מ (שיש להזכיר, אלו גם יהיו הגבולות שלנו, סוף סוף, ויכשירו את ההרפתקה המשפטית הנקראת "התנחלויות"): המפה שאולמרט צייר על גבי מפית נייר, והמפה הראשונה שהציג ברק, בקנה מידה שלא איפשר לראות דבר. הגם שצריך לקחת את העדויות בערבון מוגבל, האטימות, הכוחנות והיהירות הישראליים, שכולנו מכירים די מקרוב, מודגמות פה היטב ומאפשרות הצצה נוספת לאיך מרגיש להיות פלסטיני, למי שבוחר להציץ. עם זאת, יש לציין שהתירוץ הזה דווקא היה מוצדק, מכיוון שהאופן בו הוצגו התנאים האלו מזכיר אולטימטום ומעיד לא על רצון להתקדם אלא על דחיקת הצד השני לפינה (פרקטיקה המוכרת לנתניהו היטב). אבל בכל זאת, גם התירוץ הזה היה קצת רעוע בפני הציבור הישראלי, ואחרי הפחדות על חלוקת ירושלים ומימוש זכות השיבה, כמה נוראית יכולה להיות הדרישה לדון על גבולות?

נראה היה שהמרכז הפוליטי האדיש לא ממש התחבר רגשית אל שלושת התירוצים האלו, בעוד הימין, כמובן, קיבל אותם (היש תירוץ שהימין ידחה?). העובדה שהציבור לא היה ממש משוכנע באשמת הפלסטינים, אפילו שכל הנושא הזה ממש לא מזיז לו בכלל, לא כל כך עשתה טוב לכמה חבר'ה בליכוד. שם התחילו להילחץ והזכירו לנו את כשרונם העילאי בהסתה.

 בסרט הזה לא היינו?

אבל כנראה שהליכוד לא יזדקק לחזור לדרכי ההסתה. צירוף החמאס לממשלת אחדות פלסטינית יעשה לו את העבודה. הוא יפרוט על כל המיתרים הנכונים, בשילוב המנצח של פטריוטיות, קורבניות, שנאה ונקמה, עם קורטוב של משיחיות. קריסת השיחות על הרקע הזה תעבור בשלום בממשלה. על זה לפיד בטוח לא יפרוש. גם לא לבני, לה יש היסטוריה של בידוד החמאס והתנגדות אפילו למגעים עקיפים עמו בסיום עופרת יצוקה. והדבר בוודאי יקשה עד מאוד על בוז'י הרצוג, לאחר שהצליח לאחד את האופוזיציה וליצור לפחות מראין עין של תחילת איום על שלטון הליכוד, ולראשונה זה שנים שמבקר ראש האופוזיציה את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה, ללא התנצלות וללא רגשי אשם.

אם הכל יילך כמתוכנן, עד חגיגות יום השואה שוב נהיה צודקים בעיני עצמנו, על גבם של 50 אלף ניצולים מתחת לקו העוני.

***

לפעמים נראה לי כאילו זה כל מטרת הבלוגוספירה והפייסבוקיאדה השמאליים היא להפריך את הספינים של הימין, ולעסוק בכך כבר מתחיל להימאס. אבל במקום להפריך אותם, לעיתים מרתק להתבונן בהם מהצד. כשמתעלמים מהפן הקומי, והטרגי, והמבעית שבהם, זה יכול להיות מאלף להבחין איך לנגד עינינו מופעלים אלמנטים אפקטיביים שכאילו יובאו היישר מ-"1984". לצפות מקרוב איך פועלים במרץ אמצעי השליטה של הממשלה וסוכניה על הזכרון הלאומי: תיחום הזכרון הלאומי לסאונד בייט האחרון, תוך התעלמות מכל השתלשלות האירועים הקודמת ומכל טיעוני ההסברה הקודמים, באופן שמביא אותנו שוב ושוב למסקנה המרעישה והמפתיעה שאנחנו דווקא בסדר, ותמיד היינו בסדר, גם כשעשינו את ההיפך הגמור. וכל מי שיטען אחרת – הוא הרי פשוט שמאלן שונא עצמו שמייצג 3 אחוז מהעם.

ובעודכם צופים בספין על גבי הספין על גבי הספין, הפיקו את המיטב, שמאלנים יקרים. זו לא הפעם הראשונה, וגם לא הפעם האחרונה.
צפיה מהנה.

***

מי שבכל זאת רוצה הפרכה מלאה של הספינים הימניים השיטתיים מאז אוסלו, קיראו כאן. מציע גם לקרוא את האנלוגיה שעושה דימיטרי שומסקי בין ההסברה שלנו לאמת של "פרבדה" (חסומי הארץ יכולים לגשת לקישור דרך דף הפייסבוק של הבלוג).

מודעות פרסומת

15 מחשבות על “התירוץ שיצליח

  1. אני משיבה לך באופן עקיף.
    מסכימה שהספינים מאוד מתוחכמים והשמאל והימין ממשיכים לעסוק ב"פיפי וקקה" (סליחה על הביטוי).
    בהקשר של המהלך הפוליטי האחרון, מה שחשוב יותר הוא להבין כי מאז שאיסמעאיל הנייה קיבל את התפקיד הוא הוצג על ידי הממשלה שלנו כ"איש הרע". כבר ב-2006 ההנהגה בחוגי ימין הפוליטי החלה לבנות את הזיכרון הלאומי שלנו תוך הבניית גישה שלילית כלפיו וכל מה שהוא מייצג.
    למזלי, סטודנטים דוברי ערבית במכללת צפת כתבו עבודות בנושא "רטוריקה פוליטית" על מנהיגים ערביים. את אסמעאיל הנייה הם הציגו באור קצת שונה, בלשון המעטה. אם הוא החזיק מעמד בהנהגה המדינית עד היום (מאז 2006) פירוש הדבר הוא שאין להתעלם מהפוטנציאל שיש באיש הזה. ימים יגידו.
    ראה עוד:
    http://he.wikipedia.org/wiki/%D7%90%D7%A1%D7%9E%D7%90%D7%A2%D7%99%D7%9C_%D7%94%D7%A0%D7%99%D7%94

    • תודה, תרצה. דמוניזציה של הצד האחר והעמדתו בפני סטנדרטים של שחור או לבן ללא יכולת להכיל גוונים של אפור (ובכך לגזור את דינו לכיוון השחור, לא רק את הנייה אלא גם את אבו מאזן) הן פרקטיקות ידועות ועקביות של ממשלות ישראל כולן, ולא רק של הימין. לרוב הפרקטיקות האלה משמשות לגייס את אהדת הקהל ליתר לכידות בזמן עימות, וכשפונים לשלום זונחים אותן לטובת בניית אמון. רק שהפרקטיקות האלו מעולם לא נזנחו, ואפילו כשניהלו ברק ואולמרט משאים ומתנים, הם מעולם לא פעלו להכשיר את הקרקע לקבלת הסכם (בניגוד לממשלה שחתמה על אוסלו).

      אשמח מאוד אם תוכלי לשלוח לי חומר נוסף על הנייה. הקישור בויקי לא מכיל את הצגתו באור שונה עליה כתבת.

    • תודה, כפיר.
      לשים מיליוני אנשים שונים מאחורי טקסט אחד, אכזרי ככל שיהיה, זה כנראה דמוניזציה. אבל אתה יכול לקרוא לזה "פכחון" אם אתה רוצה.

    • אף אחד לא שם אותם מאחורי הטקסט.
      הערבים בעזה לפחות התייצבו שם מרצונם החופשי כאשר בבחירות דמוקרטיות העלו את החמאס לשלטון.
      החלק שתמך בארגון הטרור השני ההוא שכלפי חוץ היה יותר מתון, חבר (ע"י מנהיגיו) לארגון שגם כלפי חוץ הציג את שאיפותיו הפנימיות.

      אבל אני לא מזלזל:
      ישנם גוונים של אפור – הציבור שתומך בחמאס רוצה להשמידנו וגם לא להכחיש זאת
      והציבור שתומך באש"ף (תזכיר לי שוב מה ראשי התיבות?) רוצה להשמידנו אבל להציג עצמו כמתון עד שתושג המטרה.
      אז מי אמר שאין ניואנסים…

    • תודה. התלבטתי אם לענות לך בצורה אינטליגנטית או בצורה פופוליסטית, והתפשרתי על לא לענות לך בכלל.

    • זה בסדר,
      מותר לך להזדעזע ולא להגיב.
      אבל כדי שזה יהיה יותר אפקטיבי תחליף את המילה "יהודים" במילה "ערבים" ואת המילה "ציונים" תמחק (פשוט כי אין מקבילה) וצפה שוב.

      נו – עכשיו זה סוף סוף מתחיל להראות כמו משהו של ארגון טרור ואפשר לגנות…

    • אילו היה לדיון הזה איזשהו ערך אינטלקטואלי, הייתי בשמחה מגיב. בפועל, אני משתדל להביט בדברים מתוך פרספקיטיבה רחבה – חוצת תקופות ותרבויות – ואילו אתה משתמש בהסתה הפלסטינית כדי להסית בעצמך (לטרנספר). אתה והמחנה שלך מאוד אוהבים למצוא מקרים של צביעות ויחס של איפה ואיפה בתקשורת ה"שמאלנית", אך מעולם לא נתקלתי בגרגיר של ביקורת עצמית על האיפה ואיפה אצלכם (בניגוד להלקאה עצמית שרווחת בחוגי השמאל גם כלפי המחנה עצמו). אינך לעולם מפעיל את אותם קריטריונים בהם אתה שופט את הערבים על אחיך. ראה כאן למשל: http://www.haaretz.co.il/polopoly_fs/1.2315127.1399478392!/image/2387859773.jpg

    • התמונה מהארץ ממש מזעזעת – ככל הנראה מפקד בצהל נתן לאחיין שלו אפוד ואמר לו לזחול כמו חייל ולהרוג ערבים כי הם ערבים.
      המפקד עוד הוסיף ואמר לילד – "בפעם הבאה שמגיע אליך ערבי הבייתה תירה בו במקום"
      לאחר מכן הילד נשאל מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול והשיב:
      "אני רוצה להיות חייל כמו דוד שלי המפקד כדי שאוכל להרוג את כל הערבים"
      הראיון המלא פורסם במהדורות החדשות הראשיות בישראל ששיבחו את הילד ודודו המפקד על דבריהם.
      גננות במשרד החינוך קיבלו הנחיה להעביר לילדי הגנים בישראל מסרים דומים.
      אני מגנה!
      אני מגנה!
      אני מגנה!
      ——————-
      אז הנה – אתה רואה גם אני יכול להיות מאוזן לפעמים (כשהמציאות מאוזנת).

  2. די מתסכל לדוש בעניין הזה, ובעיקר באוסף הפסיכוזות והרמיות העצמיות של השלטון הישראלי, ושל לא מעט מהבוחרים. נדמה לי שרביב דרוקר עשה את העבודה היסודית ביותר בפיזור עשן הספינים וכתיבת הכרוניקה של המו"מ הכושל הנוכחי. לטובת מי שאיכשהו משתייך לקבוצת האנשים שקוראת אותך אבל עוד לא נחשפה לפוסט של דרוקר, אפשר לקרוא אותו כאן:

    http://drucker10.net/?p=2110

    ובנימה יותר עניינית לטקסט שלך:

    החולשה הפלסטינית המבנית מוציאה מישראל את מירעה בכל מיני מישורים, ומתבטאת בעיקר בתאוות שליטה בלתי נגמרת. היו לישראל אויבים בעבר, רובם מאיימים ממש, ויש אפילו ארגון נבזי אחד, חיזבאללה, שדי זימבר אותנו במשך השנים. אבל על אף אחד מאויביה לא הפעילה ישראל את דוקטרינת ה "0% איום".

    אנחנו: תופסים להם נשק, וסותמים להם מנהרות, ומונעים מהם מלט, וקוצבים להם אוכל, ומונעים מהם דיג, ומגבילים להם תנועה, ונכנסים להם הביתה. ועכשיו גם נקבע להם מי תהיה הנציגות המוסמכת לדון איתנו. כמו האוהד במערכון של הגשש שרוצה לקבוע מי יהיה השופטים, מי יהיו השחקנים, מי יהיה התוצאה, ומי יהיה מזג האוויר.

    אין שום חשיבה מושכלת שיש בה נקודת כניסה לעימות וגם נקודת יציאה, ובתווך- דרכי פעולה, ונקודות עצירה, ודיונים עם מסקנות מושכלות. אבל פה הכל שואה, ופצצה איראנית, וחבורה של פלאחים עם חגורות נפץ הם האיום הקיומי הנצחי על עמישראל. בדרך כלל, במחנה "שלנו", מתבקש להאשים את המתנחלים בכל רעה חולה אפשרית, אבל הפעם הפסיכוזה היא של המיינסטרים הישראלי, זה שרואה בשרון או בלבני או בנתניהו "מרכז".

    גם אני חשבתי שהתירוצים הקודמים היו חלולים מבעבר, ושהם נופלים על אזניים עייפות וספקניות מבעבר, אבל המאמץ הישראלי האדיר בנושא הפיוס הפנים פלסטיני, והתחושה שלי שזה אכן תפס, מזכירים לי (ולא רק לי) שהציבור פה אולי רוצה "שלום", אבל לא ממש רוצה לצקת לתוכו תוכן.

    גישה ישראלית עניינית היתה אומרת- אנחנו מדברים עם מי שרוצה לדבר איתנו, ונלחמים במי שנלחם בנו. במצב כזה, ישראל לא אמורה להתעניין בתזוזות פנים פלסטיניות, אלא שואפת לדון עם נציגות נבחרת אחת, בלי להתעסק בארגון כזה או אחר. העמדה הישראלית מקבילה לעמדה פלסטינית היפוטתית שמסרבת לדון עם ממשלה ישראלית שיש בה שרים או מפלגות שמייצגים מתנחלים. כמו שאני לא מצפה מעבאס להתעניין בהרכב הקואליציה הישראלית, אני לא מתעניין בהרכב הקואליציה הפלסטינית (להיפך- אני שמח על ההכלה הפוליטית של חמאס).

    במחזה הישראלי כל אחד שיחק את התפקיד שלו- נתניהו ההיסטרי, בנט המחויך, לפיד הדביל. מי שהפתיעה לרעה היא ציפי לבני. חשבנו שהיא "מרכז" או "שמאל מפוכח", מסתבר שהיא תלושה מהמציאות כמו כל עמיתיה. במקום לדפוק על השולחן ולהוביל מחנה שהיא טוענת שהיא מייצגת, היא נבלעה במקהלת ה"הם אשמים". בהיעדרה, ומכיוון שזהבה גלאון מייצגת עדיין מפלגת נישה, ציפית לפחות מבוז'י הרצוג לאמר את המובן מאליו. אז ציפיתי.

    לפני כך וכך פוסטים חפרתי פה בתגובות על המסלול הנכון למו"מ (לדעתי), שכולל בחירות ברשות הפלסטינית, וגישה של "פליטים תחילה". אולי מהפיאסקו האמריקאי הזה יצא משהו- בחירות ברשות קודם כל, ואחר כך, אולי, מישהו, יחשוב, יחליט ש…, אולי.

    הערה אחרונה (אבל עניינית, נשבע): כתבת ש "כל עוד העימות לא יגלוש לפסים צבאיים (יש לקוות שהפלסטינים לפחות למדו שלא כך ישיגו עצמאות)". אני חושש שאתה טועה, ועבאס יחד אתך. אלימות פלסטינית תיגמר בכ 100 הרוגים ישראלים וכ 5000 הרוגים פלסטינים, ובסופה ישראל תיסוג חד צדדית מרוב הגדה. זה עבד בלבנון, זה עבד בעזה, זה יעבוד גם פה. אני לא מאחל את זה לנו, וגם לא להם האמת, אבל ברמה המעשית- ישראל מבינה רק כח, למרבה הצער.

    • תודה על הלינק לדרוקר, אורן. ממליץ גם לקרוא את המאמר הזה שלו. בנוסף, הבוקר בתכנית של רזי ברקאי ביילין הפריך כמה מהטיעונים של ארי שביט לגבי הסכם ביילין-אבו מאזן (בין השאר, הוא אמר שקלינטון רצה להניח את המתווה בקמפ-דיוויד, אבל ברק איים בתגובה לעזוב).
      לגבי בוז'י הרצוג, הוא קצת מפתיע לטובה. הוא התראיין אמש ב"פגוש את העיתונות". רינה מצליח עימתה אותו עם התירוץ המנצח של החמאס והוא ענה באומץ (אם כי קשה לדעת עד כמה הוא משכנע). ניתן למצוא את הראיון בדף הפייסבוק שלו.

      אהבתי את ניתוח האפס סיכונים שכתבת על הזירה הפלסטינית, אבל נדמה לי שהמציאות היא פשוט שהממשלה הימנית לא רוצה ולא יכולה לדון על נסיגות, וכל השאר הוא סתם תירוצים. התירוץ הבטחוני הוא אחד מהם, ולפעמים משכנע יותר דווקא בחו"ל. אני סבור שאסטרטגיה של מיזעור סיכונים, גם בזירה הפלסטינית, תאומץ כשירצו להגיע להסכם.

      לגבי גל אלימות נוסף, אני לא משוכנע שהוא יביא לנסיגה חד צדדית. מעמדה של הגדה בעיני הציבור אינו זהה למעמדה של רצועת הבטחון, ולא יהיה שום היגיון בנסיגה ישראלית מהגדה אם, למשל, רוב ההרוגים הישראלים יהיו בתוך הקו הירוק. יתרה מזו, גל אלימות נוסף ירחיק את הלחץ הבינ"ל על ישראל, שהוא היחיד שיכול להוביל לנסיגה חד-צדדית לתוך הגושים. ואני אכן סבור שבהיעדר תהליך שלום אמיתי, ובהעדר שינוי פוליטי בישראל, אופנת החד-צדדיות תחזור לשיח הפוליטי.

    • כשאתה שמעת את רזי ברקאי, אני שמעתי את בועז כהן :-)

      שמעתי את הרצוג עכשיו. הוא היה בסדר, אני חושב. קשה לי עם טיעוני ה"גיבוי הבינלאומי" וה"חמאס הוא אויב רצחני". שלום עושים עם אויבים, ובדיבור ישיר. מצד שני, הוא בהחלט יצא מהשורה שמתכנסת עכשיו מאחורי גבו הרחב, הזקוף והנמרץ של צור ישראל וגואלו, בנימין נתניהו. אני מאחל לו (להרצוג) שימשיך לא לפחד, ושלא יצטרף למקהלת ההפחדות מחמאס.

      הבעיה היא לא רק עם ממשלה ימנית שלא רוצה נסיגות, אלא עם המיינסטרים הישראלי. שהתרגל לקבל פרקטיקה של "מיקרו טיפול" בפלסטינים. זה לא רק הימין, אלא גם הסו קולד מרכז. כל שחקן פוליטי שרוצה להגיע רחוק בישראל צריך להבטיח שביכולו להדביר את הטרור הפלסטיני במלואו.

      אני מסכים שכשירצו להגיע להסכם- יגיעו אליו, עם טרור או בלעדיו.

      לגבי החד צדדיות- אחרי הנסיגה מלבנון וחטיפת החיילים ע"י חיזבאללה אהוד ברק חטף אש וגופרית על ה"בריחה" מלבנון. כולם הבינו אז את הבעייתיות הגדולה שבנסיגה/בריחה חד צדדית. הבינו, וגיבו את הנסיגה/בריחה החד צדדית מעזה. ואז באו הקסאמים, וכולם הבינו את הבעייתיות שבנסיגה/בריחה חד צדדית. לפני כמה חודשים שמעתי התבטאות של מאיר כהן, שר הרווחה מטעם "יש עתיד", שדיבר על הצורך לפנות "התנחלויות מבודדות" באופן חד צדדי. ככה זה מתחיל- ההבנה שיש מקומות ש"מהם צריך לסגת", ואז, כל מה שנשאר זה להחליט על המקומות האלה. דחיפה אלימה קטנה מהפלסטינים, ו 80% מיו"ש (לפחות) יופקר לנפשו. כשמנטרלים את טיעון "נחלת אבות" ונשארים רק עם הבטחוניזם, אז דרגת הקושי הבטחונית היא שקובעת, ולא הלחץ הבינלאומי (לחץ שלמעשה לא באמת קיים). כך היה בעזה, כך יהיה בגדה, אלא אם נשכיל לעשות הסכם עם הפלסטינים.

    • האופן שבו החברה הישראלית והמיינסטרים מתייחסים לסוגיות בטחון מול הפלסטינים תלוי מאוד באופן שבו סוגיות אלו מתווכות לציבור, וכמובן במיהו המתווך. בזמנו אריק שרון הצליח לשווק את ההתנתקות כחיונית לבטחון, בלי לתת שום נימוק שאני זוכר… עם זאת, לצערי לימין הישראלי יש עדיפות מובנית בנושא הזה (זה לא מקרי שרק שני רמטכ"לים לשעבר הצליחו להביס את הליכוד מאז 77, כשאולמרט מהווה אנומליה לא ברורה עד היום). אפשר בקלות להבחין בזה כשמשווים את התגובה הציבורית המתוקשרת לקטיושות של מלחמת לבנון השניה שהגיעו עד חיפה מול התגובה המאופקת/מכילה לגראדים של עמוד ענן שהגיעו עד ראשון ות"א.

      נסיגה חד צדדית מהגדה אינה אפשרית לפי המודל של לבנון ועזה, שם הנסיגה היתה לקוים בינ"ל ובתיאום עם האו"ם וארה"ב. במקרה של הגדה, נסיגה יכולה להיות פעולה שתאותת שפניה של ישראל לחלוקה ולא לסיפוח, אבל היא לא תשים סוף לדרישות הפלסטיניות (ומכאן גם לא לאלימות הפלסטינית). לכן, הרציונל העיקרי שעשוי/עלול להוביל לנסיגה כזו הוא להוריד מהפרק את סכנת המדינה הדו-לאומית. וזה קשור באופן הדוק ללחצים וסנקציות בינ"ל ולהחלטות של מועצת הבטחון ובית הדין בהאג.

      נ.ב.
      בועז כהן יותר שווה.

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s