התירוץ שיצליח

המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה במו"מ (על המשך המו"מ) בינינו לבין הרש"פ, אבל הסימנים מראים שהמבוי הסתום כאן. אילו אבו מאזן היה מתכוון להמשיך את הבדיחה הזו שנקראת התהליך המדיני, הוא כנראה לא היה פונה לאחדות לאומית עם החמאס. אבל הוא כנראה הבין שזה לא הולך לשום מקום, ושאפילו הממשל האמריקני הכי לא סימפטי לישראל ב-20 השנים האחרונות לא מתכוון ללחוץ על ישראל ו/או לכפות איזשהו מתווה (וזה עוד ממשל שנתניהו והספונסר שלו פעלו ישירות כנגדו בבחירות; די מאכזב שהממשל אפילו לא העלה מתווה שהעמים יוכלו לקבל, גם אם לא ממשלותיהם). בתנאים האלו, ניתן להבין את הבחירה של אבו מאזן באחדות לאומית פלסטינית הנערכת לקראת הרעה קרבה בחיי הפלסטינים, תוך ניצול הבידוד והחולשה של חמאס בעזה להשגת מתווה שמיטיב עם הפת"ח. והמשמעות היא שאנחנו בדרך לעימות – מדיני, דיפלומטי וחלילה אולי גם צבאי.

אך כל עוד העימות לא יגלוש לפסים צבאיים (יש לקוות שהפלסטינים לפחות למדו שלא כך ישיגו עצמאות) אלא יישאר במישורים הדיפלומטיים והמדיניים מול אירופה והאו"ם, בהם זזים די לאט, העימות העיקרי שאנחנו נרגיש יתרחש בזירה הכי חשובה לממשלת ישראל: זירת ההסברה. לא, לא ההסברה שבחוץ, אלא ההסברה שבפנים. ההסכם על צירוף החמאס לממשלת הרשות יספק לנתניהו את התירוץ הנוח ביותר להאשים את הפלסטינים בסירוב, ובכך כנראה גם להציל את עצמו מפירוק הקואליציה ומה"קיצוניים" בליכוד, ובהמשך כקלף במסע הבחירות. לאחר שלא צלחו מספר תירוצים פחות נוחים, זהו התירוץ שיצליח.

התירוץ הראשון שנוסה היה ההצטרפות החד-צדדית המסוכנת של הרש"פ לאמנות בינ"ל שגם ישראל חתומה עליהן. זה היה די מגוחך, למען האמת, ואפילו ג'ון קרי עצמו קבר אותו בנאום ה"פוף" המפורסם בסנאט, כשתיאר את השתלשלות האירועים שהחלה עם ההפרה הישראלית את ההסכם החתום לשחרור אסירים.

התירוץ השני שנוסה היה שאבו מאזן לא גינה את הפיגוע בדרום הר חברון ערב החג, אך נראה שגם תירוץ זה לא היה כ"כ משכנע בפני עצמו. אולי בגלל סדרת האירועים האחרונה של הטרור היהודי הקרוי "תג מחיר". אולי כי הפיגוע היה אי שם בהרי החושך של הגדה (מה שעשוי להעיד על היחס האמיתי של הישראלים לשטחים). ובסופו של דבר בחר אבו-מאזן לגנות.

התירוץ השלישי שנוסה היה התנאים החצופים שהפלסטינים הציבו להמשך – ניהול מו"מ על הגבולות במשך 3 חודשים, תוך הקפאת הבניה. תנאים שמלמדים שעד עכשו ובמשך 9 חודשים, ניהלו מו"מ בלי לדבר בכלל על הגבולות. עדות זו מצטרפת לעדויות קודמות על העדר התלהבות ישראלית לשרטוט הגבולות במו"מ (שיש להזכיר, אלו גם יהיו הגבולות שלנו, סוף סוף, ויכשירו את ההרפתקה המשפטית הנקראת "התנחלויות"): המפה שאולמרט צייר על גבי מפית נייר, והמפה הראשונה שהציג ברק, בקנה מידה שלא איפשר לראות דבר. הגם שצריך לקחת את העדויות בערבון מוגבל, האטימות, הכוחנות והיהירות הישראליים, שכולנו מכירים די מקרוב, מודגמות פה היטב ומאפשרות הצצה נוספת לאיך מרגיש להיות פלסטיני, למי שבוחר להציץ. עם זאת, יש לציין שהתירוץ הזה דווקא היה מוצדק, מכיוון שהאופן בו הוצגו התנאים האלו מזכיר אולטימטום ומעיד לא על רצון להתקדם אלא על דחיקת הצד השני לפינה (פרקטיקה המוכרת לנתניהו היטב). אבל בכל זאת, גם התירוץ הזה היה קצת רעוע בפני הציבור הישראלי, ואחרי הפחדות על חלוקת ירושלים ומימוש זכות השיבה, כמה נוראית יכולה להיות הדרישה לדון על גבולות?

נראה היה שהמרכז הפוליטי האדיש לא ממש התחבר רגשית אל שלושת התירוצים האלו, בעוד הימין, כמובן, קיבל אותם (היש תירוץ שהימין ידחה?). העובדה שהציבור לא היה ממש משוכנע באשמת הפלסטינים, אפילו שכל הנושא הזה ממש לא מזיז לו בכלל, לא כל כך עשתה טוב לכמה חבר'ה בליכוד. שם התחילו להילחץ והזכירו לנו את כשרונם העילאי בהסתה.

 

אבל כנראה שהליכוד לא יזדקק לחזור לדרכי ההסתה. צירוף החמאס לממשלת אחדות פלסטינית יעשה לו את העבודה. הוא יפרוט על כל המיתרים הנכונים, בשילוב המנצח של פטריוטיות, קורבניות, שנאה ונקמה, עם קורטוב של משיחיות. קריסת השיחות על הרקע הזה תעבור בשלום בממשלה. על זה לפיד בטוח לא יפרוש. גם לא לבני, לה יש היסטוריה של בידוד החמאס והתנגדות אפילו למגעים עקיפים עמו בסיום עופרת יצוקה. והדבר בוודאי יקשה עד מאוד על בוז'י הרצוג, לאחר שהצליח לאחד את האופוזיציה וליצור לפחות מראין עין של תחילת איום על שלטון הליכוד, ולראשונה זה שנים שמבקר ראש האופוזיציה את התנהלותו המדינית של ראש הממשלה, ללא התנצלות וללא רגשי אשם.

אם הכל יילך כמתוכנן, עד חגיגות יום השואה שוב נהיה צודקים בעיני עצמנו, על גבם של 50 אלף ניצולים מתחת לקו העוני.

***

לפעמים נראה לי כאילו זה כל מטרת הבלוגוספירה והפייסבוקיאדה השמאליים היא להפריך את הספינים של הימין, ולעסוק בכך כבר מתחיל להימאס. אבל במקום להפריך אותם, לעיתים מרתק להתבונן בהם מהצד. כשמתעלמים מהפן הקומי, והטרגי, והמבעית שבהם, זה יכול להיות מאלף להבחין איך לנגד עינינו מופעלים אלמנטים אפקטיביים שכאילו יובאו היישר מ-"1984". לצפות מקרוב איך פועלים במרץ אמצעי השליטה של הממשלה וסוכניה על הזכרון הלאומי: תיחום הזכרון הלאומי לסאונד בייט האחרון, תוך התעלמות מכל השתלשלות האירועים הקודמת ומכל טיעוני ההסברה הקודמים, באופן שמביא אותנו שוב ושוב למסקנה המרעישה והמפתיעה שאנחנו דווקא בסדר, ותמיד היינו בסדר, גם כשעשינו את ההיפך הגמור. וכל מי שיטען אחרת – הוא הרי פשוט שמאלן שונא עצמו שמייצג 3 אחוז מהעם.

ובעודכם צופים בספין על גבי הספין על גבי הספין, הפיקו את המיטב, שמאלנים יקרים. זו לא הפעם הראשונה, וגם לא הפעם האחרונה.
צפיה מהנה.

***

מי שבכל זאת רוצה הפרכה מלאה של הספינים הימניים השיטתיים מאז אוסלו, קיראו כאן. מציע גם לקרוא את האנלוגיה שעושה דימיטרי שומסקי בין ההסברה שלנו לאמת של "פרבדה" (חסומי הארץ יכולים לגשת לקישור דרך דף הפייסבוק של הבלוג).