בסרט הזה כבר היינו

מאז שנת 82, כל מלחמה פה מתחילה בקול תרועה רמה ומסתיימת בקול ענות חלושה. אולי עדיין מוקדם לסיכומים, אך נראה שגם הפעם זה לא ממש יסתיים באופן שונה מאשר בכל המבצעים הקודמים. התרועות הרמות על מיגור-מיטוט-ניתוץ-חיסול-השמדה שוב הסתיימו בקיפול הזנב וליקוק הפצעים. נתנחם בזה שלעזתים זה כאב יותר, הרבה יותר.

אבל כבר היינו בסרט הזה, רק לפני 20 חודשים. בתום "עמוד ענן" כתבתי בין היתר את הדברים הבאים: להמשיך לקרוא

מגינים אנושיים

"סְלִיק" הוא כינוי למחבוא מחתרתי לנשק ולמסמכים סודיים. המלה נכנסה לשימוש נרחב בתקופת טרום הקמת המדינה, בעת שלטון המנדט הבריטי, אז בנה ארגון "ההגנה" סליקים בכל רחבי הארץ כדי לספק נשק להגנת נקודות היישוב השונות.

הרקע הבסיסי לבניית סליקים ושימוש בהם נבע ממצב בו השלטון המרכזי (קרי, הכובש הבריטי – י.מ.) לא הצליח להעניק הגנה נדרשת לאזרחים ואלה נאלצו לנקוט ביוזמה עצמית של איסוף נשק לא חוקי והטמנתו במחבואים הרחק מעיני השלטון, כך שיוכל לשמש להם הגנה בשעת הצורך.

הנשק והתחמושת שנאגרו ללא רישיון מטעם המשטרה הבריטית הושמו במקומות מסתור שונים. כך נולדו הסליקים היישוביים. למעשה לא היה יישוב בארץ שלא היה בו סליק עם כמות נשק מסוימת:

להמשיך לקרוא

התירוץ שיצליח

המילה האחרונה אמנם עוד לא נאמרה במו"מ (על המשך המו"מ) בינינו לבין הרש"פ, אבל הסימנים מראים שהמבוי הסתום כאן. אילו אבו מאזן היה מתכוון להמשיך את הבדיחה הזו שנקראת התהליך המדיני, הוא כנראה לא היה פונה לאחדות לאומית עם החמאס. אבל הוא כנראה הבין שזה לא הולך לשום מקום, ושאפילו הממשל האמריקני הכי לא סימפטי לישראל ב-20 השנים האחרונות לא מתכוון ללחוץ על ישראל ו/או לכפות איזשהו מתווה (וזה עוד ממשל שנתניהו והספונסר שלו פעלו ישירות כנגדו בבחירות; די מאכזב שהממשל אפילו לא העלה מתווה שהעמים יוכלו לקבל, גם אם לא ממשלותיהם). בתנאים האלו, ניתן להבין את הבחירה של אבו מאזן באחדות לאומית פלסטינית הנערכת לקראת הרעה קרבה בחיי הפלסטינים, תוך ניצול הבידוד והחולשה של חמאס בעזה להשגת מתווה שמיטיב עם הפת"ח. והמשמעות היא שאנחנו בדרך לעימות – מדיני, דיפלומטי וחלילה אולי גם צבאי. להמשיך לקרוא

סימולציה עם ערבים

לנוכח ההצעה הישנה-חדשה של ליברמן, או יותר נכון ההתניה, שכל הסדר שלום יעביר את המשולש ואת ואדי ערה למדינה הפלסטינית, עשיתי עם עצמי משהו דומה למה שאהוד ברק התבקש לעשות ע"י גדעון לוי לפני כ-15 שנה, ושמתי עצמי בנעלי אזרח ערבי בטירה, 10 דקות נסיעה מהבית שלי. להמשיך לקרוא

למה אני תמיד מתנגד לשימוש בכח

כפי שראינו היטב באירועים הבינ"ל המתרחשים מול סוריה, סוגיית השימוש בכוח מפלגת לא רק את ישראל, אלא את העולם המערבי כולו. הפרלמנט הבריטי היה חצוי, ובסופו של דבר הצביע נגד שימוש בכוח בריטי בסוריה. צרפת, לה הזיקה המעצמתית והאחריות המוסרית החזקות ביותר לאיזור שהיה עד לפני 70 שנה שטח מנדט שלה, הודיעה שלא תשלח כוחות לבדה. וגם האמריקנים, המעצמה שמפעילה הכי הרבה כוחות צבאיים מחוץ לשטחה בדרך קבע, הפגינו התנגדות ציבורית רבה מכפי שציפה אובמה.

הסוגיה מפלגת גם את ישראל, כתבתי, אך נראה שבניגוד לשלוש המדינות שמניתי, סוגיה זו לא ממש חוצה את החברה. להמשיך לקרוא

הכלבים נובחים, השיירה נשארת

מסימניה של תקופת הספינים. עיתון הארץ "חושף" החלטה מדינית של האיחוד האירופי. החשיפה יוצרת את הפולמוס התקשורתי הרגיל, עם מרואיינים בעלי סקס-אפיל גבוה כדני דיין ויריב אופנהיימר. התקשורת מדווחת על "לחץ כבד" בלשכת נתניהו, וזו בתגובה מכנסת "דיון בהול", עם צוות מצוין שרובו מכהן כבר שנים רבות, אך לא הצליח למנוע את ההחלטה: ציפי לבני, נפתלי בנט, זאב אלקין, ויעקב עמידרור. ומהדיון יוצא נתניהו כשבפיו בשורה שכבר שמענו פעמים רבות – משהו כמו צביעות, וסוריה, או צ'כוסלובקיה, היטלר, גרעין, נצח נצחים, מה אתם באים אלינו, וכד'. להמשיך לקרוא

למען הסדר הרע

שלוש וחצי לפנות בוקר. דופקים על הדלת. חיילים. דופקים חזק כי כולם ישנים. קמנו. לא הבנו. משטרה צבאית, לוכדי עריקים, מחפשים את אחי, סטודנט המתגורר במעונות האוניברסיטה העברית ביום, מילואימניק עריק המבוקש בדירת הוריו בלילה. אחי מן הסתם לא היה בבית – הוא הרי גר במקום אחר. אבל את ההמולה, הצעקות, האיומים, החוויה של זרים מוחלטים מפשפשים לך בבית באמצע הלילה, כשאתה לבוש פיג'מה, תחושת ההשפלה וחוסר האונים – זו היתה מנת חלקם של דיירי הבית, כלומר אני והוריי, אנשים בשנות ה-50 לחייהם. להמשיך לקרוא

הימים הנוראים

סוף סוף נגמרו הימים הנוראים. אתם יודעים, הימים שבין יום השואה ליום העצמאות. אותם ימים עם אינפלציה חדה במליצות ובטקסטים שחוקים לעייפה. בשנה שעברה קראתי לזה חלילות (תוך חידוש השפה העברית). השנה שמחתי לגלות שאני לא לבד*.

כשאני כותב סאטירה, אחת הנוסחאות המשמשות אותי היא שפה גבוהה המתנפצת על קרקע המציאות הנמוכה – המגוחכת, האינטרסנטית, ולעיתים אף האכזרית.  בימים הנוראים האלו, כמאמר הקלישאה (הנה, עוד אחת), המציאות עולה על כל סאטירה. להמשיך לקרוא