לנוכח ההצעה הישנה-חדשה של ליברמן, או יותר נכון ההתניה, שכל הסדר שלום יעביר את המשולש ואת ואדי ערה למדינה הפלסטינית, עשיתי עם עצמי משהו דומה למה שאהוד ברק התבקש לעשות ע"י גדעון לוי לפני כ-15 שנה, ושמתי עצמי בנעלי אזרח ערבי בטירה, 10 דקות נסיעה מהבית שלי. להמשיך לקרוא
כשחושבים על זה, רוב הציבור הישראלי לא באמת רוצה מדינה יהודית. רוב הציבור, למשל, דוחה על הסף את הדרישה מצד גורמים דתיים לשעון קיץ מקוצר. חלק ניכר בציבור אינו שומר על כשרות, בוודאי לא לפי הקריטריונים הנדרשים להשגת תעודת כשרות. חנויות רבות באיזור המרכז (ובמיוחד בת"א, איך לא) מציגות חמץ בפסח תוך הפרת חוק מפורש, וזה לא מפריע ליותר מדיי אנשים. רוב מובהק בציבור מתנגד למתן פטורים מצה"ל לתלמידי ישיבה (וגם לשירות מקוצר לתלמידי ישיבות ההסדר). גם לא ממש זכורה לי התלהבות יתרה משיעורי תנ"ך בבי"ס (דווקא להיפך). ואחת לכמה מערכות בחירות מצליחה מפלגה חדשה-ישנה לרכוב על גלים של התנגדות לוחמנית לכפייה דתית במקרה הטוב, או שנאת חרדים ממש במקרה הרע.
אז אם ככה, מה פשרו של הקונצנזוס האקסיומטי שישראל חייבת להיות מדינה יהודית? אהה, הכוונה היא לא ליהדות כדת, אלא כעם. ברור, כעם! להמשיך לקרוא
יומיים לפני הבחירות, היה אופייני יותר עבורי לכתוב איזה ניתוח פוליטי-חברתי-תקשורתי, כמו שאני אוהב ומרבה לעשות. יכולתי לחפור על איך הדיון התקשורתי על הבחירות מתמקד בחיזוי התוצאות, בטקטיקות של קמפיינים, ובמערך המפלגתי של גוש המרכז-שמאל, ו"שוכח" לדון במה בעצם אנחנו בוחרים, כאילו מדובר פה באח הגדול VIP ולא בפרוצדורה שלטונית חיונית שמאחוריה אמורה להיות מהות ותוכן. יכולתי להחמיא לתקשורת על הסקופ היוצא-מן-הכלל שחשפה למעננו: אנשים הסבורים שהם המתאימים ביותר להנהיג את המדינה סובלים מבעיית אגו (הפוליצר בדרך). יכולתי לתמוה איך הגיעה הדמוקרטיה למצב שבו מפלגת השלטון לא טורחת אפילו לפרסם מצע, ומלבד בלוגרים טורדניים, זה לא מזיז לאף אחד. היה אולי גם מעניין להעלות נושא שלא ראיתי בשום מקום אחר: תקשורת המיינסטרים, שכידוע איננה מחבבת את נתניהו יתר על המידה, לא יוצאת מגדרה לעזור ליריביו, וזאת בניגוד לפעמים קודמות (96, 99, 2006, 2009), מה שמעלה את התהייה האם ה"טלנטים" ה"שמאלניים" לא בעצם מרוצים מהכלכלה הקפיטליסטית החזירית ומ-פ-ח-ד-י-ם ממדיניות כלכלית אחרת שעלולה (לדעתם כמובן) לפגוע בקרם דה לה קרם. או שמא הם בטוחים שנתניהו ינצח ומעדיפים לא לחזור על הטעות של ערוץ 10 ולהסתכסך איתו (פוטין, מאחוריך).
אבל במקום לבחור בכל אחת מן האופציות, העדפתי להסתכן בלעצבן כמה אנשים ולצאת מהארון הפוליטי-מפלגתי, כדוגמת בלוגרים אחרים שאני מעריך (דובי קננגיסר, דני אורבך, גורביץ). להמשיך לקרוא
The Dutch, having settled on the South African coast as early as 1652, eventually came to consider it their native land. In fact, they called themselves “Afrikaner”, Dutch for Africans. (They also called themselves “Boers”, or farmers, and are often referred to by that name.) They argued that their claim to the land rested on discovery, conquest, economic development, and, ultimately, on the will of God.
Apartheid was steeped in the teachings of the Dutch Reformed Church, which saw the Afrikaner as God’s chosen people, destined to dominate the land and others who inhabited it. Apartheid, the Afrikaner argued, was the word of God and was specifically sanctioned in the Bible.
הטענה שבישראל קיים משטר אפרטהייד, או לכל הפחות הולך ומתהווה משטר כזה, צוברת תאוצה, במיוחד בזירה הבינ"ל, אך גם בקרב החוגים הביקורתיים והרדיקלים בישראל (כלומר השמאל הקיצוני). בקרב המיינסטרים הישראלי הטענה נהדפת באופן אוטומטי ואקסיומטי. להמשיך לקרוא
לא ברור לי מה חשבו לעצמם אלו שהעניקו לועדת הבחירות המרכזית את הסמכות לפסול רשימות מתחרות או מועמדים מסוימים מהשתתפות בבחירות. אולי הם שיוו לנגד עיניהם מדינה אחרת ממה שאנו מכירים, דומה יותר לזו שחזה הרצל מאשר לזו שבסוף יצאה, שבה יושבים החברים ומנהלים דיון ענייני ומכובד של שקלא וטריא, בכובד ראש, בחיל וברעדה. הם לבטח לא דימיינו את הקרקס הלאומני שבו פוליטיקאי קורא לעמיתיו "פשיסטים יהודים מתלהמים" ו"פוליטיקאים סוג ז'", ועמיתיו שולחים אותו לסוריה, כשאחד מהם – פרופסור בהשכלתו – טוען שפסילת רשימות ערביות היא "רפואה מונעת" (לְמה הערבים מומשלים?), ואילו יו"ר הועדה, שופט ביה"מ העליון אליקים רובינשטיין, צועק עליהם "תשתקו רגע!", ומאשים אותם באוירה של שוק. כדאי להיכנס ללינק שצירפתי ולצפות כדי להבין במה מדובר, אבל אין באמת צורך. זהו איננו מחזה מופרך שקשה לדמיינו, הוא מתרחש לבושתנו לעתים תכופות בועדות הכנסת ובמליאה. אלא שהפעם (ולא בפעם הראשונה) המחזה הזה מתרחש בדיון משפטי בעל השלכות ישירות ועמוקות על המשטר במדינה, ונראה כי הח"כים ונציגיהם אינם מסוגלים, או שאינם רוצים, להבין את ההבדל. להמשיך לקרוא
זה מספר שנים שאני קורא באדיקות את מדור הדעות של הארץ. זה כבר מזמן הפך להרגל, לסוג של זפזופ כדי להפיג את השעמום בעבודה או תוך כדי שתיית קפה, תוך ניצול היתרון המרכזי של מדור זה: ניתן לסיים כל מאמר בו תוך שלוש דקות (יתרון שהבלוג הזה לא יכול להתהדר בו). למעשה יש להודות שאת עיקר הדברים הראויים לקריאה ולהעמקה ניתן למצוא דווקא במקומות אחרים, במיוחד בבלוגוספירה (הנה רק דוגמא אחת, אותה אי אפשר לקרוא בשלוש דקות, גם לא בשלושים), או אפילו בעיתון הארץ עצמו, אבל במדורים אחרים. אולם במדור הזה, בין הפשטנות נטולת הברק של גדעון לוי, בין המיחזור העקבי והמשעמם של עקיבא אלדר, בין הפומפוזיות חסרת כל מודעות עצמית של ארי שביט, בין הפסאודו-מדע של רונן שובל, ובין מכבסת המילים (ספק מכוונת, ספק סתם מטופשת) של קרני אלדד, ניתן למצוא אחת לכמה זמן פנינים של ממש, לרוב ע"י כותבים אורחים (אם כי בהחלט יש כותבים קבועים איכותיים ומקוריים, למשל מירב מיכאלי ויצחק לאור). פנינה שכזאת מצאתי אמש, והחלטתי לפרסם אותה כלשונה בפוסט זה, כשירות לציבור עבור אלפי הקוראים שמדלגים על עיתון הארץ בדרכם לבלוג חיים שרירותיים. המאמר, פרי עטו של ד"ר יונתן מנדל, עוסק ביחס של החברה הישראלית (כלומר, החברה היהודית בישראל) לערבים ולמוסלמים בארץ ובעולם, ובאופן אגבי בסדרה המצליחה (להבדיל ממוצלחת) של צביקה יחזקאלי "אללה איסלאם" (סדרה שלא ראיתי מעולם, בין היתר מכיון שהבנתי במה מדובר לאחר שקראתי את בדיקת העובדות המצוינת של "קשב", הן של הפרק הראשון והן של הסדרה כולה). להמשיך לקרוא
נתחיל בעובדות.
במהלך מלחמת העצמאות, 726,000 פלשתינים, לפי הערכות אונר"א, "עזבו, ברחו או גורשו" – כהגדרת ויקיפדיה, כנראה מתוך חוסר יכולת להכריע או לברר כמה לכאן וכמה לכאן, ועקב ההשלכות הפוליטיות של כל הכרעה; אאמץ את ההגדרה. לפי הערכת עמותת 'זוכרות', מדובר ב-750,000 פלשתינים וב-530 כפרים שנחרבו. אם ניכנע לרוח התקופה ונבטל את שני הממצאים של שני ארגונים אלו על יסוד אנטי-ציונותם או אנטישמיותם, אפשר לאמץ את הנתון הרשמי בו נקבו דוברי ממשלת ישראל: 520,000 בקירוב. אכן יש מחלוקת על המספרים, והאמת כנראה נמצאת איפשהו באמצע (בני מוריס קבע את הטווח 760,000 – 600,000), אבל התמונה הכללית ברורה: מאות אלפים עזבו, ברחו או גורשו. מאות כפרים נחרבו. (הנתונים, למעט של 'זוכרות', מתוך ויקיפדיה, ראו הערת שוליים מס' 1. ראו גם את הפוסט של אור שחר על ההסתרה המכוונת של ההיסטוריה הזו ע"י משרד החינוך).
להמשיך לקרוא
קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:
להמשיך לקרוא
יום שלישי, השעה 18 ו-24 דקות בדיוק, סלים ג'ובראן, על פי נתוני משרד המשפטים שופט ערבי בבית המשפט העליון, עומד בשעת שירת "התקווה", על פי נתוני משרד הפנים ההמנון הלאומי. אך סלים ג'ובראן לא עמד כדי לשיר את התקווה. לא ולא. סלים ג'ובראן עמד כדי לא לשיר את התקווה.
המצלמה הנסתרת חושפת חד וחלק: השפתיים נשארות חתומות. סלים ג'ובראן, שופט בבית המשפט העליון, ערבי, לא שר את התקווה, לא שר את התקווה. אני חוזר, לא שר את התקווה.
לא ניתן להכחיש זאת, לא ניתן לסתור זאת. בעוד השופטים, ראש הממשלה והנשיא שמסביבו, יהודים, שרים ומזייפים, השופט סלים ג'ובראן, ערבי, לא שר בחוצפתו. כנראה שלא יאה לו.
יש, מן הסתם, איזשהו הימור מבחינתי בפוסט הזה – הפוסט הפוליטי הראשון. עד עכשו היה מאוד נוח לכתוב על דברים גלובליים, שמגרים את בלוטות החשיבה והצחוק, אבל לא מעצבנים אף אחד. למעשה, עד עכשו הייתי כמו יאיר לפיד, רק עם פחות שרירים, כסף, מראה, שיער, מעריצים, קשרים וכשרון (נראה שיש לי איזושהי אובססיה לגביו, אולי הגיע הזמן להעלות את הנושא בטיפול הבא). בעוד כמה שורות אחצה את הקוים, ואני מניח שאעצבן – ואולי אף אאבד – את חלקכם. אם מחד ניתן לומר שההחלטה לעשות זאת היתה שרירותית (כי כל החלטה היא כזו, ומי שעוקב כבר יודע), מאידך היתה זאת החלטה בלתי נמנעת עבורי, החלטה שאני מחויב לעשות בגלל אופיי ובגלל מי שאני – תכונות שבמידה רבה נגזרו עליי, ולכן אפשר לטעון שזו גם גזירת גורלי.
הפוסט הזה נולד לאחר שראיתי את הכתבה הזו. בקצב האירועים המסחרר בארץ, כבר לא מדובר אפילו בחדשות האתמול, אבל הנושא חשוב ורלוונטי מכיון שמדובר בריטואל קבוע שחוזר על עצמו כל כמה חודשים – מדובר בעוד סיבוב, לא הראשון ולא האחרון, של התכתשות בין ח"כ חנין זועבי (בל"ד) לחברי כנסת קולניים מהימין, או (כשעושים זום אאוט) בהתכתשות בין ערבי ישראל כפי שהם מיוצגים בכנסת לבין הקונצנזוס הישראלי-יהודי-ציוני, כפי שהוא מיוצג על-ידי הקואליציה, שבנושא הזה גם נתמכת על-ידי קדימה ומספר ח"כים ממפלגת העבודה. בסיבוב הנוכחי, זועבי עוררה זעם לאחר שצולמה באותו חדר עם כמה מבכירי חמאס בטול כרם, ביניהם יו"ר המועצה המחוקקת מטעם חמאס עזיז דוויק, במפגש שנועד לברך אותו על שחרורו מהכלא הישראלי, לאחר שריצה 3 שנות מאסר שנגזרו עליו ב-2008 על-ידי בין-דין צבאי בגין חברות בארגון טרור, בעקבות מעצרו ב-2006 כחלק מגל המעצרים בגדה בעקבות חטיפת גלעד שליט. (בינתיים, הוא נעצר שוב באשמת חברות בארגון טרור, וגם התפרסמו תמונות נוספות של ח"כים ערבים אחרים עם בכירי חמאס.)
חיים שרירותיים 