אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני

המתקפה המתקרבת על איראן ממשיכה לככב בכותרות, ואף העלתה הילוך בזמן האחרון, ונראה שהיא כנראה תעסיק אותי בזמן הקרוב מעל דפי הבלוג הזה. בפוסט הבא אנסה להעריך – שוב, אך ביתר נחרצות – מה מצפה לנו. בפוסט הזה אתמקד בראיונות שנתן פרס אמש לאמצעי התקשורת, ובעיקר אתייחס לתגובה המאוסה של לשכת נתניהו לראיונות אלו.

פרס יצא אמש לתקשורת בהתנגדות לתקיפה חד-צדדית באיראן ללא תיאום מוקדם עם ארה"ב. יציאתו לתקשורת, יש לזכור, נעשתה לאחר שנתניהו וברק עצמם התראיינו לתקשורת בשבועיים האחרונים במטרה לגייס תמיכה ציבורית: נתניהו בסדרת ראיונות לטלוויזיה בהם הוא ביקש להוריד ממנו את הלחץ מצד מפקדי צה"ל המתנגדים למבצע, וברק בראיון ביזארי במיוחד לכתבלב החביב שלו, ארי שביט. יציאתו של פרס לתקשורת כנגד רה"מ ושר הבטחון היא כנראה עדות נוספת לחוסר האמון שהשניים משרים על סביבתם, ונראה שאם כולם כ"כ דואגים, אולי כדאי שגם אנחנו נתחיל לדאוג באמת, ולא רק לקטר (על כך ארחיב בפוסט הבא). בויכוח האם ראוי שנשיא מדינה ייצא נגד ראש הממשלה בפומביות כזאת כנראה שפרס יפסיד, אבל אלו אינם זמנים "רגילים" גם לדעתם של נתניהו וברק, ובמציאות האבסורדית שנוצרה פה, כשמהלכים צבאיים ודיפלומטיים מנוהלים מעל דפי העיתון – מציאות שתרמו לה לא מעט נתניהו וברק עצמם – נראה שהכל כשר. אך היתה זו תגובתה הארסית של לשכת נתניהו לראיונות של פרס שהרתיחה אותי, וכתיבה פוליטית היא תמיד במיטבה ברותחין. תגובת הלשכה מאוסה ואוטומטית לפי הסטנדרטים שהתרגלנו אליהם בשנים האחרונות, בעיקר מהצד הימני של המפה: מתקפה מילולית לא מנומסת, לרוב אף ברוטלית, המטילה דופי באדם ולא מתייחסת לגופן של טענות. ולעומת דבריו של פרס, שנוסחו באיפוק ובנימוס הדיפלומטי האופייניים לו ומחייבים את מעמדו, לעניות דעתי התגובה של לשכת נתניהו מפרה אף יותר את האיזון שבין מוסד הנשיאות למוסד הממשלה. ולהלן תוכן התגובה: פרס בעברו עשה לפחות שלוש טעויות "קרדינליות" בבטחון המדינה. הסכמי אוסלו, שגבו יותר מ-1000 קורבנות. תמיכתו בהתנתקות. וכמובן, התנגדותו להפצצת הכור העיראקי ב-81. אדון בהם אחד אחד.

ראשית, הסכמי אוסלו האהובים. כמה נפלאים הם הסכמי אוסלו, תמיד אפשר להזכיר אותם ולהסתמך על הנרטיב ש"התקבע" – 1000 הרוגים. כ"כ דומיננטיים הסכמי אוסלו בשיח התקשורתי הפוליטי שנראה שרק מתבקש ליצור לוח שנה חדש, שבו שנת 0 תהיה שנת החתימה של הסכם אוסלו א' על מדשאות הבית הלבן, מה שמביא אותנו כיום קרוב לשנת 19 (ראש השנה יחול ב-13 בספטמבר). מי בכלל זוכר את האינתיפאדה הראשונה, שגבתה 160 הרוגים? זה היה עוד לפני הספירה. ומלחמת לבנון הראשונה – מלחמת הברירה הקשה ביותר נכון לרגע זה, שגבתה 725 הרוגים – התחילה בכלל בשנת 12 לפנה"ס. היסטוריה עתיקה. אמנם בפועל היא נמשכה 18 שנים, עד הנסיגה החד-צדדית מלבנון בשנת 6, וגבתה 636 הרוגים נוספים (ובסה"כ 1361, יותר מאלף), אבל מי זוכר, זה מחוץ לנרטיב הדומיננטי. הנתון של 1000 הרוגים "בול" כבר הפך לעובדה מוגמרת, ללא שום תהייה איך יצא מספר כזה יפה ועגול. אז שימו לב, בין שנת 0 לפרוץ האינתיפאדה השניה בשנת 7 נהרגו 269 ישראלים, אפילו לא פי שניים מהרוגי האנתיפאדה הראשונה מלפני הספירה. רק לאחר פרוץ האינתיפאדה השניה יש עליה משמעותית בקורבנות הטרור: 85, 220, 142, ו-55 בהתאמה בין השנים 8 ו-11 (שלמעט כמה חודשים, כולם היו תחת שלטון הליכוד בראשות אריק שרון), ובסה"כ 502 הרוגים אזרחים (המספר אינו כולל את קורבנות צה"ל מכיון שלא הצלחתי להשיג את המספר המדויק לשנים אלו. הנתונים מכאן). אז מאיפה הנתון של 1000 הרוגים, תשאלו. ובכן, מדובר בנתון של השב"כ, שמנה 1063 הרוגים בין השנים 8 ל-15 (כלומר, משנת 2000 עד שנת 2008 לפי לוח השנה הקודם). הנתון כולל את קורבנות הטרור של האינתיפאדה השניה ואחריה, הרבה אחריה, לרבות מבצע חומת מגן ושאר המבצעים שערך צה"ל בגדה ובעזה כחלק ממבצעי צריבת התודעה שלו, מבצעים שכידוע לוו בפיגועים לפניהם ואחריהם. אז למה סופרים גם אותם כחלק מהרוגי אוסלו, כשלא היה שום זכר לאוסלו בשנים האלו: כשצה"ל לא היה כבול בשום עכבה, ויכול היה להיכנס כאוות נפשו לשטחי A, כפי שאכן עשה, וכשאריק שרון, שמעולם לא ניהל מו"מ עם אף גורם פלסטיני, עשה כל שביכולתו לקבור כל זכר לשת"פ הבטחוני של אוסלו, בתמיכה מלאה של הרמטכ"ל בוגי יעלון, וכן, גם בתמיכתו של פרס שישב בממשלות האלה כגורם "ממתן", חסר כל השפעה שהיא, למעט הכשרת השרץ בפני ארה"ב והקהילה הבינ"ל? למה אף אחד גם לא טורח אפילו להזכיר את מניין ההרוגים הפלסטינים, שנע בין 2124-2736 (תלוי את מי שואלים), שגם הם קיבלו "הוכחה" שאי אפשר לעשות שלום עם היהודים (ומה הפלא שהם בחרו בחמאס)? זה הנרטיב, טמבל, הנרטיב. מבעד לנרטיב, למרבה הצער, קיים הסכסוך הישראלי-ערבי בן למעלה מ-100 שנים, שהסב לנו עשרות אלפי הרוגים יהודים וישראלים. אולם רק הקורבנות מאז שנת 0 אינם "מוצדקים" ו"מוכיחים" טיעונים מסוימים, מעגליים ברובם, שלא ברור לי כיצד קונה אותם הציבור. כי אם באמת אי אפשר לעשות שלום, ולא כדאי לנסות אפילו, אז במקום ההרוגים הלא-"מוצדקים" של אוסלו היינו סופגים הרוגים כן-"מוצדקים" של מלחמות ופיגועי טרור כשם שהיו לפני אוסלו, אז למה זה טיעון מנצח, מישהו?

אולם מעבר לעשן של קרבות הנרטיבים הפוליטיים שמפרנסים היטב את מפלגות הימין (ולכן אי אפשר באמת להאשים את נתניהו שהוא משתמש בהם, צריך להאשים את הציבור שקונה את הסחורה המשומשת הזו שוב ושוב), המציאות מראה שוב ושוב שהסכמי אוסלו שירתו ומשרתים דווקא את הימין ואת המתנחלים יותר מכל אחד אחר, וזה מה שכ"כ מרתיח בטיעון האוטומטי הנשלף הזה. כזכור, השטחים נכבשו בשנת 25 לפנה"ס, וכיום אנחנו נכנסים לשנת 19, כלומר יחס השנים כבר כמעט 1 ל-1. מישהו העלה על דעתו שהסכמי אוסלו הם המאפשרים את המשך השלטון הצבאי, הם הנותנים חזות שווא שמתנהל מו"מ ושהמצב הנוכחי הוא "זמני", הם המונעים לחץ בינ"ל על ישראל?! שימו לב: בחסות הסכמי אוסלו, מספר המתנחלים שילש את עצמו (!!!). בשנת 0, היו כמאה אלף  מתנחלים בגדה (לא כולל מזרח ירושלים), וכיום המספר כבר חצה את ה-311,000. איך זה התאפשר? איך לא נוצרה לכך התנגדות משמעותית, לא פנימית ולא בינ"ל? בגלל הסכם אוסלו כמובן. ברמה הפוליטית הפנימית, נוצר מצג שווא שבונים בהתנחלויות רק כדי לאפשר קואליציה עם מפלגות ימין. לא התעורר דיון על התבונה הכלכלית בזריקת כספים על יישובים שנפנה, כי חבל לבזבז על דיון כזה אנרגיה, אוטוטו חותמים וזה נגמר. כך ברק בממשלתו היחידה בנה ובנה, כששר השיכון היה יצחק לוי מהמפד"ל (!), וכך בנתה גם ממשלתו של אולמרט, אותה ממשלה שהתחילה את דרכה עם ה"התכנסות" (הממשלה אמנם בנתה בעיקר בגושים שאליהם התכוונה "להתכנס", אך אלו עדיין גושים שישראל לבדה החליטה על היקפם). גם ברמה הבינ"ל, נוסדה לה בחסות הסכמי אוסלו תעשיית שלום – שאותה, למרבה האבסורד, מבקרים בעיקר דוברים מימין – עם מנגנון משומן של דיפלומטים מקצועיים המייצגים את כל הצלעות בצורה ההנדסית המכוערת שנוצרה: האו"ם, ארה"ב, האיחוד האירופי, רוסיה, הרש"פ, ירדן, מצרים, סעודיה, לפעמים גם טורקיה, וכמובן ישראל. בחסות השגחתם, דילוגיהם, וגם ציקצוקיהם של הדיפלומטיים, שפרנסתם תלויה במראית האין של תהליך שלום, התאפשר לכל ממשלות ישראל למסמס את הזמן, לבנות עוד התנחלויות, להקפיא ולהפשיר את המו"מ שוב ושוב – וכל זאת בלי שום לחץ על ישראל, ובלי שישראל תשלם את מחיר הכיבוש, או אפילו תרגיש שהיא כובשת, יש לה הרי קבלן ביצוע פר אקסלנס בדמות אבו מאזן. וכך, בחסות הסכם הביניים ה"זמני" של אוסלו, שלנתניהו לא מפריע בצד ימין של פיו להתפאר שהוא עצר את ההסכם, ובצד שמאל של פיו להאשים את פרס ב-1000 הרוגים שנפלו במסגרת זמן לא קשורה, הצליחה תנועת הליכוד לממש את התוכנית הישנה של האוטונומיה הפלשתינית. וראו כמה יפה הדבר: אפשר לממש את תכנית האוטונומיה, בלי בכלל להודות פומבית שזו אוטונומיה (כי הרי זה יהיה סופה), ותוך כדי להאשים בלי הרף את השמאל הרכרוכי, שהוא הוא השיג את הסכם האוטונומיה הזה. נתניהו לא היה יכול לתכנן את זה טוב יותר, לו היו נותנים לו. יתרה מזו, וחמור הרבה יותר מזה, היא התוכנית החדשה של הימין, שנתניהו מבצע דה-פקטו (דוגמא כאן) והימין הקיצוני מבקש ליישם דה-יורה: סיפוח שטחי C לישראל, שמכילים 60 אחוזים משטחי הגדה, אבל "רק" כ-50 אלף פלשתינים (מעניין מה היתה תגובת הימין למימוש זכות השיבה בהיקף של 50 אלף בלבד?). אך רגע אחד, מהו אותו שטח C, מישהו זוכר? זו החלוקה שנקבעה בהסכם אוסלו ב', שעבר בכנסת ברוב זעום של 61 מול 59, והתקבע בתודעת הציבור כהצבעה מושחתת שעברה רק בזכות המיצובישי של גולדפרב והקולות ה"לא-כשרים" של הח"כים הערביים (מישהו זוכר איך נספרה תמר גוז'נסקי?) כלומר אותו הסכם משוקץ, שלטענת הליכוד והימין הקיצוני נעשה ללא לגיטימיות, במחטף ובניגוד לכללי הדמוקרטיה (כמה הדמוקרטיה חשובה להם כשהם באופוזיציה, וכמה כשהם בשלטון), הוא ההסכם שבבסיס התוכנית המדינית של הימין החרד"לי. אולי כדאי שנדרוש מהם קצת יושרה? אם ההסכם היה כ"כ לא לגיטימי כפי שטענו, כ"כ מזיק לבטחון כפי שעדיין טוענים, אם ההסכם הוא שגרם ל-1000 הרוגים, אז למה הם מבקשים לקבע את המציאות שהוא יצר?! למה גם נתניהו חושש לשנות את המציאות הזאת ומתנער מממצאי הועדה שהוא עצמו הקים (לא באמת מפתיע אותי)?

ולטיעון השני, תמיכת פרס בהתנתקות. אם קיבוע הסכמי אוסלו בשנת 0 מזכה את הימין הפוליטי בפרס אופיר, קיבוע תכנית ההתנתקות ככשלון של השמאל צריך לזכות את הספינרים שלו בלא פחות מאוסקר. הרי מדובר במהלך שכולו צבאי – אין בו שום דבר מדיני או דיפלומטי למעט התיאום שנעשה עם ארה"ב – שנעשה ע"י איש ימין מובהק, איש האחראי ליותר התנחלויות מכל אדם אחר; באופן חד-צדדי מובהק, מתוך מטרה לא לנהל מו"מ; ואושר על-ידי ממשלת ליכוד, במספר הצבעות שנפרשו לאורך יותר משנה. נתניהו עצמו הצביע בעד התוכנית בשתי החלטות ממשלה, וגם הצביע בעדה בכנסת לאחר ניסיון הפוטש הכושל שלו (לולא הצביע כך הוא היה מפוטר מהממשלה, יש להזכיר את האופורטוניזם). ולא רק נתניהו, בעד ההתנתקות בכנסת הצביעו האישים הבאים, כולם מכהנים כיום כשרים בממשלה הנוכחית: סילבן שלום, מיכאל איתן, לימור לבנת, יובל שטייניץ, וישראל כץ. וגם מופז, שנתניהו לא היסס לצרף לממשלתו לא מזמן, לא הצביע נגד התוכנית כשר בממשלה (הוא לא היה ח"כ). זכורה גם התנגדותו להתנתקות של בוגי יעלון, המכהן גם הוא כשר בממשלה כיום. כרמטכ"ל ערב ההתנתקות, התנגד כה בחריפות לתכנית, אך משום מה התמרמר על אי-הארכת כהונתו; כנראה שלא ראה סתירה בין התנגדותו לתכנית לבין רצונו לבצע אותה כרמטכ"ל. כ"כ הרבה אישי ימין בעבר ובהווה, כולל נתניהו עצמו, תמכו בהתנתקות בפועל, תמיכה שבלעדיה התכנית לא היתה מתבצעת, ועדיין הליכוד הצליח לקבע אותה בתודעת הציבור ככשלון של השמאל. של השמאל. היש הצלחה פוליטית גדולה יותר בהיסטוריה הפוליטית המודרנית העולמית? אולי, אבל אין לי ספק שהצלחה זו ראויה למדליה, וחבל שאין אולימפיאדה לשטיקים פוליטיים. היינו מביאים הרבה מדליות, ונתניהו היה יכול להתקשר ולברך את עצמו.

וכמו עם הסכמי אוסלו, מעבר להצלחה התדמיתית הפוליטית של הימין קיים גם בהתנתקות מימד לא מבוטל המסייע בהנצחת הכיבוש. ראשית, ההתנתקות באה לעולם לאחר שהוסרו כל המכשולים הקודמים להמשך המו"מ. לאחר שסוף סוף פסק והופסק גל נוסף של אלימות, ולאחר שמת ערפאת ונבחר ליו"ר הרש"פ אדם המתנגד לפיגועי טרור, כפי שאנחנו רואים מאז ועד היום (השקט הנוכחי הוא גם בזכותו, לא הכל זה צה"ל והגדר), אדם שהוא אולי איזושהי גרסה חיוורת של "גנדי" הפלסטיני שאותם תועמלני ימין נהגו להשתאות איך לא קם כזה (אולי כי הם ורק הם בעלי הסמכא להחליט בנושא) – לאחר כל זאת, כשמתחיל לבעבע לחץ בינ"ל לחידוש המו"מ, בעקבות פירסום הסכם ז'נבה והיוזמה הערבית המוטלת לפתחינו, מה עושה הממשלה בראשות שרון? היא הודפת את כל הלחץ הזה הצידה באמצעות מהלך צבאי חד-צדדי, המסיג את צה"ל מהאזור המקולל ביותר בתודעה הישראלית, עזה, אזור שלא היה סיכוי קל שבקלים שחלקו אפילו יישאר בריבונות ישראלית בכל הסכם שלום שהוא. וכך, איפשרה גם ההתנתקות למתוח את החבל עוד קצת, למסמס עוד כמה שנים (שנוצלו היטב לעוד התנחלויות בגדה), ולשמר את הקיפאון המדיני בתחפושת. ובדומה להסכם אוסלו, גם ההתנתקות המשוקצת מהווה נדבך הכרחי לאותה תוכנית לסיפוח שטחי C. לולא ההתנתקות, אילו צה"ל היה ממשיך לשלוט על המרחב של רצועת עזה בעלת מעל למיליון פלסטינים, אי אפשר היה להעלות את רעיון הסיפוח על הדעת אפילו, ובוודאי לא להתחיל את הביצוע דה-פקטו.

יתרה מזו, המציאות הפוליטית הפלסטינית שנוצרה לאחר נצחון החמאס בבחירות, וביתר שאת לאחר שהשתלט על רצועת עזה, איפשרה לדיפלומטיה הישראלית חיים נוחים למדי. כעת ניתן בכל סיטואציה להסביר את הקפאון המדיני – קפאון שהוא הוא המטרה, ואיננו נובע מסירוב פלסטיני (בין אם יש כזה ובין אם אין). במצב הנוכחי, כשהרש"פ חצויה בין חמאס לפת"ח ובין הגדה לעזה, אי אפשר להתקדם כמובן, כי אין כתובת פלסטינית אחת. אבל אם הפת"ח והחמאס יסכמו ביניהם על שיתוף פעולה בממשלת אחדות בעלת שליטה על כל השטח, גם אז אי אפשר יהיה להתקדם, כי אי אפשר לנהל מו"מ עם ארגון טרור. Win-Win. ומה בדיוק צריך לקרות כדי שנוכל להתקדם במו"מ? אהה, זה פשוט. או שהחמאס יבצע פיגוע התאבדות המוני (אבל בשטחו), או שאבו-מאזן ייכנס לעזה עם גדודי הטנקים שלו. עד אז, כנראה שנישאר תקועים. ושוב, המציאות הזאת, המוצגת כתוצאה של שגיאות קשות שעשה השמאל כמובן, משרתת היטב את הממשלה של הימין, ולכן זו לא עושה דבר לשנותה, בניגוד להסכמים הקואליציוניים המציינים (למיטב זכרוני) את מיגור שלטון החמאס בעזה, וגם חרף הקסאמים והגראדים, שגם הם משרתים את ההסברה הישראלית הן כלפי פנים והן כלפי חוץ (לא שאני טוען שהממשלה רוצה בהם, אלא שבמינון הנוכחי הם בוודאי לא מטרידים אותה במיוחד).

התייחסות קצרה למתנחלי גוש קטיף. צר לי עליהם, באמת ובתמים וללא שום ציניות, צר לי שהם נפלו קורבן למהלך חסר תוחלת שכזה. ייתכן שבקונסטלציה אחרת, שבוודאי לא רצו בה מלכתחילה, היו יכולים להישאר בבתיהם תחת ריבונות פלסטינית (ספק אם היו מוכנים לכך). אולם המציאות הפוליטית שבה הם בחרו לחיות הניחה מאליה שהם לא יותר מאשר פיונים של המדינה. כמה פעמים שמענו את הטיעון "המדינה שלחה אותנו"? אלא שאם אתם מאפשרים למדינה "לשלוח" אתכם הלוך (ואף עושים זאת בשמחה ובגאוה), מה בדיוק ימנע ממנה לשלוח אתכם חזור?

את טיעון המחץ שמרה לשכת נתניהו לסוף: התנגדותו של פרס לתקיפת הכור העיראקי. הנרטיב שהתקבע סביב הצלחת תקיפת הכור העיראקי משמש מעין טיעון מחץ קבוע בקרב תומכי התקיפה הצבאית באיראן, ולכן כבר טרחתי לחקור זאת לעומק לפני מספר חודשים, ופרסמתי פוסט שמתייחס הן למידת ההצלחה של המבצע (ממש לא כצעקתה, ויש הטוענים שאפילו השיג את המטרה ההפוכה), והן למיתוס שנוצר סביב התנגדותו של פרס (ראו בחלק ב'). אין טעם לחזור על הדברים פה, כשהכל כבר בנוי לתלפיות שם, אז אנא מכם, היכנסו וקיראו, אם עוד לא קראתם. אני רוצה לציין שבימים האחרונים, עקב הבהילות בנושא האיראני, לינקים לפוסט הזה מופצים בבלוגים ובפורומים ברשת. זו גם ההזדמנות שלי להודות לאלו שהפיצו, ולבקש שתמשיכו לעשות זאת כעת כשאנחנו בישורת האחרונה של הקרב על דעת הקהל.

דבר מעניין נוסף שכדאי לציין בקשר להתנגדותו של פרס אז והיום הוא הדפוס החוזר ביחסים שבין פרס לליכוד, שאולי יש בו אף סימבוליות מסוימת למכלול היחסים בין שמאל לימין בדור האחרון. בגלגול הנוכחי, פרס הביע את עמדתו ראשית מאחורי הקלעים, וכעת גם בתקשורת, אך רק לאחר שנתניהו וברק עצמם הקדימו אותו. אולם שימו לב לאופן שבו הוא עשה זאת: בנימוס, באדיבות ובשפה דיפלומטית, מתוך זהירות ואחראיות, כפי שהוא מבין אותם. והתגובה לה הוא זוכה מלשכת נתניהו היא תגובה חסרת כל נימוס, אדיבות, ושפה דיפלומטית, וגם לא יותר מדיי זהירה או אחראית – לא בשמירת כל האופציות פתוחות (גם הימנעות מפעולה לעת-עתה היא אופציה) ולא בניצול ההזדמנות שהעניק פרס למתן את יחסה הפומבי של הממשלה לארה"ב לאחר ההסלמה המילולית האחרונה בין שתי המדינות. זה בגלגול הנוכחי. בגלגול הקודם – ממשלת בגין הראשונה, בשנת 13 לפנה"ס – הביע פרס כראש האופוזיציה את התנגדותו לתקיפה חד-צדדית אך ורק במסרים חשאיים לבגין, שבהם השתמש בשפה זהירה ומרומזת כדי לא לחשוף סודות בטחון (הנוסח המלא של המכתב ששלח לבגין נמצא בפוסט שלינקקתי). אולם לאחר שהמבצע יצא לפועל, ונוצר הרושם שהוא "הצליח" (כלומר, לא נגמר בקטסטרופה, ועד שיוודעו כל העובדות לאשורן בגין כבר לא יהיה עימנו אז מה זה משנה), הדליפה לשכתו של בגין לתקשורת את הנוסח המלא של המכתב של פרס וחשפה בזאת לציבור את התנגדותו החשאית למבצע. היה זה מספר ימים לפני הבחירות לכנסת. אני לוזר?