הגרעין האיראני: עדכון לחודש יולי

אמנם הכותרות בנושא הגרעין האיראני אף פעם לא דועכות לגמרי, אך נראה שבימים האחרונים ההדלפות שוב במגמת עלייה. בסוף השבוע האחרון התעסקו בסוגיה ביתר שאת הפרשנים הצבאיים והפוליטיים של עיתון הארץ, כשעמוס הראל קובע, ללא שום סייג, שנתניהו וברק כבר החליטו לתקוף. בתחילת השבוע, בזמן ביקורו של מיט רומני בישראל, צוטט יועץ בכיר של המועמד לנשיאות, המצהיר שרומני יגבה את ישראל אם תחליט לתקוף. במקביל, הודלף שתוכנית המגירה האמריקנית לתקיפה באיראן נדונה עם נתניהו בזמן הביקורים האחרונים של צמרת הממשל (ביניהם שרת החוץ קלינטון והשבוע מגיע גם שר ההגנה פאנטה), מתוך מטרה להניא תקיפה ישראלית חד-צדדית. בטמקא דיווח רון בן-ישי (בטון לא מבוהל, יש לציין, אולי כי הבהילות אינהרנטית) שהאיראנים מקצרים זמנים ושבקצב הנוכחי יהיה ברשותם מספיק חומר בקיע לייצור פצצה בינואר-פברואר (כלומר, עוד פחות מחצי שנה).

זה כמובן לא הכל. גם המערכת הפוליטית הפנים-ישראלית מפזרת רמזים ללא הרף בנושא. לפני כחודשיים-שלושה (אבל במציאות שלנו זה מרגיש כמו נצח), נתניהו הניע מהלך להקדמת הבחירות לחודש אוגוסט. אפשר היה לנתח את המהלך כנובע מתוך חתירתו לנצחון קל, או מתוך מטרתו לרסק את קדימה ולתפוס את כולם לא מוכנים, או כפי שהתברר בדיעבד, כאמצעי לחץ לצרף את קדימה לממשלה. ייתכן מאוד שאפילו נתניהו לא ידע מה הוא רצה להשיג בזה (אצלנו תרבות השלוף היא השלטת) והחליט תוך כדי. אבל האפשרות הזאת כמובן לא יכולה בכלל לעלות על הדעת במציאות של 2012, "שנת ההכרעה". ובהתאם, כתב ארי שביט, האורקל של דורנו (שמאז ש"חזה" את מנטרת ה'מדינה פלשתינית מפורזת לצד מדינה יהודית' של נאום בר-אילן נחשב לבעל מקורות טובים בלשכת נתניהו ואי אפשר לדחות על הסף את הערכותיו), שהמהלך נועד להביא לנתניהו נצחון מהיר, ובעזרת אמון העם המחודש יוכל לתקוף את איראן כבר לפני הבחירות לנשיאות ארה"ב. מספר ימים לאחר שהתבזה, יחד עם שאר כתבי ישראל (וראו גם את הפוסט שלי בנושא), הסביר האורקל את התבזותו בכך שממשלת האחדות והקואליציה הענקית נועדו כמובן בשביל לתקוף את איראן באותו חלון הזמן שהצביע עליו במאמרו הקודם. הוא אפילו גזר גזירה שווה בין הצטרפות מופז לממשלה להצטרפות מנחם בגין לממשלת לוי אשכול ערב מלחמת ששת הימים. טרם ראיתי אם שביט הוציא מאמר חדש המסביר גם את ההתבזות הזאת, שהתבררה לאחרונה עם פרישת מופז (סילחו לי אם כבר יצא כזה, אבל יש גבול כמה אפשר לקרוא את ארי שביט. יותר מעניין לקרוא לבת שלי את "רצתי רצתי ונפלתי"). אבל כמובן זה לא הסוף: גם ההתפטרות של קדימה מהממשלה – כנראה מהלך מתוכנן היטב כדי לייצר איזושהי אג'נדה למפלגה נטולת האידיאולוגיה הזאת ולהצילה מקריסה מוחלטת בבחירות הבאות (שימו לב לזריזות שבה יצא הקמפיין החדש "מצדיעים לך מופז") – הוכנסה לתוך הקלחת האיראנית. מופז, כזכור, הביע לפני כניסתו לממשלה עמדה עקבית נגד תקיפה חד-צדדית (ואנחנו יודעים כמה עקבי מופז), וכעת יש השערה שפרישתו על רקע גיוס החרדים היא רק תירוץ לחוסר הסכמתו לקו שמובילים נתניהו וברק. מופז הרי תמיד עמד על עקרונותיו תוך נכונות לשאת במחיר אישי. לראיה, הוא אפילו מתח ביקורת על הניצול הציני שעשה חברו לשעבר למפלגה, צחי הנגבי, שעמדתו בעד תקיפה גם היא ידועה ובגלל זה, ורק בגלל זה יש לחזור ולומר, הוא ערק מקדימה כדי לקבל את תיק העורף ולהיות בעמדה משפיעה כשהתקיפה בוא תבוא.

***

בתוך כל הפרסומים ומארג האינטרסים שבהדלפות, קשה באמת לעשות סדר ולהעריך אם ישראל תתקוף. בבלוג היחסית טרי שלי הנושא האיראני קיבל את קידמת הבמה, עם התייחסויות לא מעטות בפוסטים שונים (ניתן לראות את כולם בתגית איראן), בהם הצגתי את הערכתי, וגם שיניתי ועידכנתי אותה לפי ההתפתחויות. אין לי הוכחה שהערכותיי שוות הרבה יותר מאלו של ארי שביט, אבל אם אתם עדיין קוראים כנראה שזה בכל זאת מעניין אתכם.

כמו הרוב הגדול של הציבור, גם אני החזקתי במשך זמן רב בהערכה שהכל פקה פקה, ולא תיתכן תקיפה ישראלית ללא אישור אמריקני מראש. עמדתי זו השתנתה בהדרגה לפני מספר חודשים, ובעקבות שינוי זה כתבתי בתחילת פברואר את הפוסט, שכותרתו מדברת בעד עצמה: איראן – הכינו את המקלטים. כמובן שכדאי לקרוא את הנוסח המלא, שמסביר בפרוטרוט את מה שהביא אותי לשינוי הערכתי. בקצרה, חל שינוי ברור הן ברטוריקה של נתניהו והן בעצימות האימונים הצבאיים של ישראל, שינוי שבקודים הדיפלומטים מאותת על נחישות גוברת מצד ישראל לפעול לבדה. ואכן, ארה"ב הבינה את הרמז בעצמה והתחילה במאמצים להרגיע את ישראל מחד, ולסכל את יכולתה מאידך (הטריגר של הפוסט היה הדלפה של שר ההגנה פאנטה שישראל תתקוף באופן חד צדדי עד חודש יוני, כלומר לפני חודשיים). אבל לא רק בישראל חל שינוי , גם אצל האמריקנים חלה תמורה בבהילות, ברטוריקה ואפילו בצעדים צבאיים בשטח – כנראה חלקית כדי להרגיע את ישראל, אבל גם כדי להציב גבולות ברורים לאיראן, שעשתה שרירים צבאיים במפרץ בחודש ינואר – ושינוי זה הצביע אף יותר על פוטנציאל גובר לתקיפה. אולם קלף הג'וקר שהיווה בעיני את האינדיקציה שתהיה מתקפה בכל מקרה (ישראלית חד-צדדית או מתואמת) היה ההלך הנפשי הלא-רציונלי של נתניהו, כפי שבא לידי ביטוי באופן שבו הוא מאזכר את השואה שוב ושוב באירועים שונים (שוב, כדאי לקרוא את הנוסח המלא, לכל תקציר יש מגבלה).

החודשיים שלאחר פרסום הפוסט הזה שפעו אף הם פרסומים והדלפות, ובעיקר הציגו נחישות גוברת של אובמה למצות את המו"מ הדיפלומטי עד הבחירות בארה"ב, כפי שבאה לידי ביטוי בנאום שאינו משתמע לשתי פנים בועידת אייפא"ק. נאום זה בעצם שמט את הקלף האמריקני מהמשוואה שהצגתי בפוסט הראשוני, וזה הביא אותי לכתוב פוסט עדכון באפריל, בו הערכתי שלמעט ישראל, כל הצדדים מעוניינים בפשרה: האיראנים בגלל הסנקציות המתהדקות עליהם, שלפי פרסומים מסוימים גם דרדרו מאוד את כלכלתה ורווחת אזרחיה; האמריקנים והאירופים בגלל המשבר הכלכלי ואי יכולתה של ארה"ב (בוודאי אי רצונה) לשאת בעול מלחמה נוספת במזה"ת. [הערת אגב: בפרספקטיבה היסטורית קצרה, היתה זו מלחמת המפרץ השניה של בוש, המלחמה שזכתה לתמיכה מקיר לקיר בארץ (כפי שבד"כ קורה כשיש הזדמנות "לדפוק" ערבים), שהביאה לכרסום בעוצמתה של ארה"ב במזרח התיכון, ובכך בעצם לפגיעה בבטחון ישראל. אין המחשה טובה יותר לכך שהבטחון של ישראל לא בהכרח משתפר בכל פעם שדופקים ערבים.] נכונותה של הערכתי המעודכנת עדיין עומדת למבחן, וייתכן שרק בעוד חודשים ספורים נוכל לדעת (אם ישראל לא תקדים לתקוף). כשהשיחות התחדשו באמצע אפריל, אכן דווח שיש רצון טוב ונכונות איראנית להתקדם, אבל הדיווחים האחרונים מסבב השיחות מעידים שהשיחות תקועות ואין התקדמות. מקובל לחשוב (במיוחד בישראל) שהאיראנים מושכים זמן ובינתיים ממשיכים את ההעשרה, אבל ברור שגם אובמה מושך זמן עד הבחירות. כל פשרה שתושג במו"מ עלולה מבחינתו להיות מוצגת ע"י יריביו כהתקפלות וכבגידה בישראל. הקו הנוקשה שמציג נתניהו – דרישה בלתי מתפשרת להפסקת העשרת האורניום בכל רמה שהיא – הוא קו שהאיראנים לעולם לא יסכימו לו במו"מ (נתניהו הרי מתמחה בהצגה מראש של תנאים לא קבילים על הצד השני כדי לסכל התקדמות במו"מ). כל הסכם שישיג אובמה לא יעמוד בתנאי הסף של נתניהו, ואובמה בטח לא צריך את כאב הראש הזה עם אייפא"ק לפני הבחירות. רק אחרי הבחירות בארה"ב ניתן יהיה אולי להתקדם לעבר פשרה הגיונית במתווה כזה או אחר, פשרה אשר תשלים עם המשך העשרה של אורניום לרמה של 3.5 אחוזים אך לא לרמה של 20% ומעבר, ופיקוח הדוק של סבא"א. לא בטוח שאיראן תסכים למתווה כזה, אך אחרת היא תיאלץ להתמודד עם המשך הסנקציות והבידוד. אבל כן בטוח שנתניהו לא יהיה מרוצה מהסכם כזה (למרות ששר הבטחון ברק הביע את הסכמתו למתווה כזה). אפשר בהחלט להבין אותו: אין בכך שום ערובה שאיראן לא תחליט בסופו של דבר, בזמן שנוח לה, ללכת בדרכה של צפון קוריאה, לסלק את הפקחים ולהכריז על הפיכתה למעצמה גרעינית. לעניות דעתי, הסיכון הזה הוא הרע במיעוטו בתנאים הבינ"ל הנוכחיים, בוודאי בהשוואה לתקיפה חד-צדדית (ומיד אסביר מדוע). יש לזכור שאם איראן באמת תהפוך לצפון קוריאה מספר 2, יהיו לזה גם השלכות שליליות מרחיקות לכת עליה, הן מההיבט הכלכלי והן מההיבט המדיני-צבאי.

את הקו הבלתי-מתפשר של נתניהו ניתן להסביר לא רק ככזה הנועד לסכל מראש כל הסכם, אלא גם כאמצעי לחץ שנועד להשיג את התוצאות המירביות עבור ישראל (במדעי המחשב קוראים לזה 'אלגוריתם חמדן'). ואי אפשר להתווכח עם התוצאות: אינני יודע אם הסנקציות הן באמת תוצאה של הלחץ של ביבי (דובריו שוקדים היטב, די בהצלחה, למכור לנו את הגרסא הזאת, אך יש לזכור שתפוצת נשק גרעיני היא סכנה עולמית שנמצאת כבר שנים רבות על ראש סדר היום העולמי, במיוחד האמריקני לאחר ה-11 בספטמבר והצלחתה של צפון קוריאה להתגרען), אבל ביבי בהחלט מצליח להשתמש בנושא האיראני כמקור לחץ פוליטי על אובמה ולקבל ממנו הישגים צבאיים בלי לשלם דבר עבורם. לאחר ועידת אייפא"ק באפריל, ישראל קיבלה מימון נוסף מארה"ב לסוללות נוספות של כיפת ברזל. בפוסט העדכון ציינתי שלא יכול להיות שאין קשר, ושאין מתנות חינם, וזה כנראה נעשה מתוך הבנה שישראל לא תפתיע את האמריקנים. נראה שטעיתי, כי משלחות בכירי הממשל ממשיכות להגיע (לאחר קלינטון, שר ההגנה פאנטה בדרכו הנה) כדי "להרגיע" את נתניהו, כביכול, וגם המתנות מאובמה לא פוסקות (אבל את זה ניתן גם לייחס למערכת הבחירות והקול היהודי כמובן). הקו הנוקשה של נתניהו מבטיח גם, שאם בסופו של דבר תשיג ארה"ב פשרה עם איראן, כאפשרות שכתבתי לעיל, פשרה זו בוודאי תהיה מלווה בשורה ארוכה של ערובות, מענקים והבטחות אמריקניים לישראל בתמורה.

ניתן לסכם את פוסט העדכון מאפריל בשורה התחתונה הבאה: בזמן הקרוב ישראל לא תקבל את תמיכת ארה"ב לתקוף; הדרך היחידה לתקוף ללא תמיכת ארה"ב היא לפני הבחירות בנובמבר, תוך סינדול אובמה; וההחלטה של נתניהו תושפע בעיקר ממידת הרציונליות שלו ומהמידה שבה הוא באמת סבור שאנחנו ניצבים ערב שואה שניה ולא רק משתמש ברטוריקה הזו כדי לייצר לחץ על אובמה (מי שמתכוון להגיב בזלזול על עניין הפוסט-טראומה השואתית של נתניהו מתבקש לקרוא קודם את הניתוח המלא בפוסט המקורי). לא בכדי אני מציין שוב ושוב את מידת הרציונליות של נתניהו. מבחינה רציונלית, תקיפה חד-צדדית ישראלית שלא תקבל את גיבוי ארה"ב היא מעשה טירוף, מכיון שלא תשיג את מטרתה ותסכן לשווא את בטחון ישראל. לא צריך להיות אורקל בשביל לקבוע זאת, גם לא צריך להיות שושואיסט מקצועי או להבין בסוגי חימוש ויכולות חיל האויר בשביל להבין זאת. למרבה הפלא, יש לנו case study שהכינונו מראש: תקיפת הכור העיראקי ב-81 ע"י בגין. (באיזו מציאות מטורפת אנו חיים כשיש לנו כבר תקדים של תקיפת מתקני גרעין באופן חד-צדדי להשוואה?!) המבצע הצבאי המזהיר הזה אמנם נתפס בתודעה הפוליטית הישראלית כמוצלח, אך לא באמת היה כך. בפוסט שכתבתי על התקדים העיראקי, תוך הסתמכות על מחקרים עדכניים שנעשו על בסיס חומר ארכיוני עיראקי שנחשף לאחר פלישת ארה"ב לעיראק ב-2003, הראיתי בפירוש שהתקיפה של בגין השיגה דחייה קצרה להפליא, ולמעשה אף השיגה את המטרה ההפוכה, מכיון שדירבנה והגבירה את המאמץ העיראקי בפועל להשגת נשק גרעיני. כתוצאה מכך, אילולא תקף סדאם חוסיין את כווית בשנת 1990, ישראל היתה ניצבת בפני דילמה דומה למקרה האיראני של היום בתחילת שנות ה-90, כלומר נאלצת לבחור שוב בין תקיפה חד-צדדית לבין גיבוש קואליציה בינ"ל לסנקציות והשגת תמיכה אמריקנית לתקיפה. אבל בהשוואה לתקדים העיראקי, המקרה האיראני של ימינו מסובך בכמה סדרי גודל. מילא ביזור המתקנים וביצורם מתחת לאדמה – חיל האויר שלנו הוא כידוע "כל יכול". מילא שבניגוד לעיראק (שכוחותיה היו בתפוסה מלאה במלחמתה באיראן), איראן גם מצפה למתקפת מנע ישראלית וגם פנויה לתגובה כואבת של טילים בליסטיים מצדה וכנראה גם מצד גרורתה חיזבאללה – זה סתם פחדנות של תבוסתנים ונהנתנים, הרי פיקוד העורף ומערך הכבאות כבר "הוכיחו" שהם ערוכים, ובתרחיש הגרוע ביותר, עם מערכות היירוט שלנו, לא יותר מ-500 ייהרגו, קטן עלינו. אלא שלצד מורכבויות אלו, דווקא עובדה פשוטה שאין עליה עוררין נשכחה: איראן כבר מזמן חצתה את הקו האדום הקלאסי של הסף הטכנולוגי. כשלמדינה כבר יש הן את הידע והן את האמצעים לייצר פצצה גרעינית, רק שני דברים יכולים לעצור אותה: הורדת המוטיבציה והפלת המשטר, לא שום דבר אחר. ושוב, לא צריך להיות גאון גדול בשביל להבין את זה. אהוד ברק יכול ללהג על "מרחב החסינות" הערטילאי שלו כמה שירצה, אבל כל עוד צה"ל לא מתכנן לכבוש את טהראן, זה רק עניין של זמן עד שלאיראן תהיה פצצה, אם (חרף הסנקציות) רק תרצה בכך. ומסתבר שגם לא הרבה זמן, אם לוקחים את המקרה העיראקי להשוואה. החוקרים העריכו שהפצצת הכור העיראקי יצרה דחייה של כ-8 שנים בלבד בתכנית הגרעין העיראקית, וזאת כאשר עיראק היתה בעיצומה של מלחמה קשה עם איראן (!) ונאלצה להתחיל בתוכנית גרעינית חדשה מאפס (!!), ללא ידע ואמצעים (היא עברה מייצור פלוטוניום להעשרת אורניום). במקרה שלפנינו, כשהכורים הגרעינים מבוזרים ומבוצרים וכל הידע והטכנולוגיה כבר קיימים, תהיה ככל הנראה דחייה קצרה ביותר. אולם מהמקרה העיראקי ניתן גם ללמוד איך כן אפשר לפרק יכולת גרעינית: המצבור הגרעיני שפיתחה עיראק לאחר תקיפת הכור ב-81 ועד פלישתה לכווית פורק ע"י ארה"ב, לאחר שזו כבשה את עיראק במלחמת המפרץ הראשונה. לאחר מכן הוטל פיקוח של סבא"א והושת משטר סנקציות נוקשה ואכזרי על סדאם חוסיין כדי שלא יתגרען שוב. בקיצור, מהמקרה העיראקי אנו למדים, שבשביל למנוע נשק גרעיני מאיראן, מתקפה של ישראל לא תספיק, ואנחנו צריכים את ארה"ב כדי לסיים את העבודה. לכן, ללא תיאום עם האמריקנים, מתקפה חד-צדדית רק תחזיר אותנו בדיוק לאותו המקום בעוד מספר לא רב של חודשים, אבל עם מרחב תמרון קטן יותר ולאחר שהעורף ספג מכה קשה (ככל הנראה). לא מאוד רציונלי.

נתניהו אולי בונה על הקול היהודי המיתולוגי שיטה את הכף ויאלץ את הנשיא האמריקני לגבות את ישראל בדיעבד ולהשלים את המלאכה. אני מסופק גם מהפוטנציאל של התסריט הזה, למרות שנתניהו מכיר את האמריקנים יותר טוב ממני. האמריקנים לא רוצים עוד מלחמה, לא רוצים לממן עוד מלחמה, ועסוקים בעיקר בלגמור את החודש. מהלך ישראלי שיצית מלחמה שתזניק את מחיר הנפט לא יקבל תמיכה, לא של אובמה, וגם לא של רומני, וכדאי לקחת את כל הצהרות הבחירות של הרפובליקנים, מרומני ועד אחרוני חברי הקונגרס, בערבון מאוד מוגבל. לנגח את אובמה זה "טוב לעסקים", לתמוך בישראל כשהיא דוחפת אצבעות לתוך עיני האזרחים האמריקניים – זה כבר פחות טוב (ונראה שאפילו רומני מבין את זה ומפחד לאגף את אובמה מפורשות מימין בסוגיה האיראנית). גם בתסריט הזה: תקיפה חד-צדדית – לא מאוד רציונלי.

האפשרות האחרונה שאני מעלה על דעתי לחשיבה רציונלית המצדיקה מתקפה חד-צדדית היא שאחרי תקיפה ישראלית חד-צדדית, כל פשרה שאיראן כביכול עשויה להסכים לה מסביב לשולחן המו"מ תרד מהשולחן. עמדת איראן תקצין בתגובה למתקפה ישראלית, וזה יאלץ את ארה"ב והמערב לבחור בין לפייס אותה הרבה מעבר לקוים האדומים שלהם (תתפלאו, יש להם) לבין להתעמת איתה בסופו של דבר בשדה הקרב. אולי התסריט הזה קורץ לנתניהו, מתוך אמונה שתקיפה ישראלית תהיה אבן הדומינו הראשונה שתכריח את ארה"ב להשמיד את התכנית הגרעינית האיראנית ואולי אף להפיל את הפונדמנטליזם האיראני. קשה לומר על תסריט כזה שאינו רציונלי (למרות שגם הוא קלוש בעיני). אבל אם כבר, דווקא התומכים הגדולים ביותר של מהלך כזה (כלומר, הגרעין הימני הקשה) צריכים להתנגד לו. כשאבני דומינו מתחילות ליפול, לא הייתי מהמר שאבן הדומינו האחרונה תהיה המשטר האיראני. מהלך ישראלי חד-צדדי ולא מתואם שמצית מלחמה נוספת במפרץ, מקפיץ את מחירי הנפט, מפיל חללים אמריקנים ואירופאים נוספים, ויוצר גרעונות תקציביים עצומים שהמרוויחה העיקרית מהם תהיה סין – "עלול" להביא את האמריקנים להכרה שהערוגה שטיפחו במזה"ת הפכה לגידול פרא. לא קשה לנחש מה יהיו ההשלכות על המשך הסיוע הצבאי והדיפלומטי והיד החופשית של צה"ל באיזור, ובפרט בשטחים (ואם גם מהלך כזה לא יקרב את סוף הכיבוש, כנראה שאלוהים באמת עם המתנחלים).

***

אז איפה זה משאיר אותנו? לוטים באפילה, כרגיל. בשלב הזה קשה באמת להעריך איך ינהג נתניהו, אפילו אם נניח את היותו רציונלי ולא מושפע מפוסט-טראומה שואתית (הנחה די לא מבוססת למרבה הצער). בניגוד להערכתו של עמוס הראל מהסופ"ש האחרון של הארץ (שאיתה פתחתי את הפוסט), אני סבור שנתניהו עוד לא החליט. יש לזכור, הפחד של נתניהו מקבלת החלטות מפורסם ברבים. בקדנציה הראשונה שלו הוא קיבל שתי החלטות שהתבררו כקטסטרופה עבורו: נסיון ההתנקשות הכושל בחאלד משעל והסכם וואי שהפיל את ממשלתו. בקדנציה הזאת הוא הפיק את הלקחים ונמנע מהחלטות בומבסטיות שתופסות כותרות (אך לעומת זאת מרבה בפעולות קטנות ומדודות המחזקות את האחיזה בשטחים ואת הכלכלה הנאו-ליברלית שהנהיג בעשור האחרון). למעשה, למעט הקיצוץ שהכריז עליו זה עתה, האם מישהו זוכר החלטה אחת משמעותית שנתניהו קיבל מיוזמתו, ולא מתוך תגובה לאסון או למחאה?

אולם מול כל אי-הוודאות הזאת, דבר אחד הפך בעיניי ברור. סוגיית הגרעין האיראני, תחת מנהיגותו המאמללת של נתניהו (היכנסו ללינק כדי להבין באיזה מובן מאמללת), ובצל כל ההדלפות המגמתיות משני הצדדים בקרב הדיפלומטי בין נתניהו לאובמה, כבר מזמן הפכה קרדום לחפור בו. היא משמשת אצטלה לכל מיני מהלכים פוליטיים מפוקפקים (גניבת המנדטים של אהוד ברק, זגזוגיו של שאול מופז, והכשרת העבריין המורשע צחי הנגבי, שכחתי מישהו?). היא מהווה פוליסת ביטוח לממשלה נטולת בשורה של ממש, ומאפשרת לכל מיני כתלבים מקורבים ופרשני "בטחון" (וגם בלוגרים לא הכי מוצלחים) להעלות את הרייטינג שלהם עם כותרות דרמטיות ויומרניות. בכך גם יכולה הממשלה להסיט את הנושא מהבטן הרכה שלה, המחאה החברתית – נושא שבו האופוזיציה מתחזקת ושלי יחימוביץ' פופולרית בו – לעבר הנושא הבטחוני המסווג, "סלע קיומנו" האמיתי כביכול, שבו אין וכנראה גם לא תהיה אלטרנטיבה לנתניהו בזמן הקרוב. וכפי שכתב רומן ברונפמן, היא גם מאפשרת לנתניהו לקדם את מועמד הרפובליקנים מיט רומני על-ידי הצגת אובמה בפני הקול היהודי כחסר את הנחישות להתמודד עם הסוגיה ברצינות וכעוין את עמדת ישראל. אי לכך, צריך לקחת בערבון מאוד מוגבל את כל הפרסומים וההדלפות. למעשה, כל זמן שהנושא בכותרות ומשרת את כל המטרות הפוליטיות שמניתי, אולי אפשר לראות בכך אות שעוד לא התקבלה ההכרעה. אם יחל לפתע שקט תעשייתי של מספר ימים ספורים נטולי הדלפות וכותרות, במיוחד אם זה לפני מועד הבחירות בארה"ב, רק אז יהיה זה סימן לדאגה (אם נצליח לזהות אותו בזמן – סיכוי קלוש). אולם עד אז, האקדח של נתניהו אמנם כבר טעון, אבל נראה שאת הרווחים הוא גורף רק מלדבר.

מודעות פרסומת

6 מחשבות על “הגרעין האיראני: עדכון לחודש יולי

  1. אתה צריך לקרוא סיפורים לבת שלך , לא משום שזה מעניין אלא כי זה חשוב להתפתחות שלה. אתה צריך לקרוא את ארי שביט , לא משום שזה מעניין אלא כדי שאני לא אצטרך לקרוא אותו (זה פוגע בהתפתחות שלי) גש לעבודה!

    • מה עשיתי לך רע, מה?
      חוץ מזה, קראת מאמר אחד של ארי שביט, קראת את כולם. אפשר לאפיין את כתיבתו באופן דומה לאיך שאיליין תיארה סקס עם פאדי:
      It's like a big budget movie with a story that goes nowhere.

  2. קרא את דעתו של יורם קניוק (הארץ 30.7.) http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1788349
    וגם את דעתו של יצחק לאור (הארץ 30.7.) http://www.haaretz.co.il/opinions/1.1788447
    לאור סבור שפניו של נתניהו אינם באמת לכיוון תקיפה. סיבות: א. בכל שנותיו של נתניהו כראש ממשלה, ישראל טרם נגררה למלחמה, בניגוד לממשלות העבודה ואהוד אולמרט. ב. צריכה היתה לקום מצד שמאל קואליציה נגד המלחמה באיראן, ולקחת על עצמה תפקיד ששום גורם פוליטי אחר לא יכול למלא זולת השמאל,…
    לסיכום דבריו – … לא להאמין, אין קול שמאלי ואין פוצה פה, למרות השיח המתמשך של "מלחמת יום הדין מתקרבת". (מדרבן את השמאל לקום ולהתנגד… ולא – אם תהיה מלחמה, אחוז האבידות מבחינת המתים, יהיה 100 אחוז, ואת הסיפור תספר, בלאו הכי, הוליווד, לא משפחת נתניהו. את "רמבו בטהראן" יצלחמו במדבר הסעודי…

    • תודה תרצה.
      כמובן שקראתי את שני המאמרים האלו. גם אורי אבנרי כתב בזמנו שנתניהו רק מאיים. העניין הוא שהם בוחנים את הנושא מהבחינה הרציונלית, ובכך הם מפספסים שנתניהו עלול לקבל החלטה לא רציונלית על בסיס מנטליות מצור (מה שקראתי פוסט טראומה של השואה). פיתחתי את הנושא יותר בפוסט הזה, אם זה מעניין אותך.

      תנועת שמאל נגד מכה מקדימה יכולה לקום מלמטה כמו המחאה החברתית. היא לא תקום מלמעלה (מפלגת העבודה ומרצ) משיקולי תדמית (כרגיל), אבל אולי בעיקר כי בכירי מערכת הבטחון (בהווה ובעבר) עושים את העבודה, והם לא יוכלו להתעלות על זה. אבל מבחינת המאמר של לאור, יש מספיק הוכחות שהשמאל בארץ על הקרשים. לא צריך עוד אחת.

  3. פינגבק: אני לוזר? הנרטיב הפוליטי בצל הגרעין האיראני | חיים שרירותיים

  4. פינגבק: לקנות שימורים או לא לקנות? זו השאלה | חיים שרירותיים

מה דעתכם?

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s