הגרעין האיראני: עדכון סטטוס

   לפני כחודשיים כתבתי את הפוסט איראן – הכינו את המקלטים, בו ניתחתי את פעולותיהן של ארה"ב וישראל ואת הרטוריקה של מנהיגיהן, במיוחד נתניהו, והסקתי שמתקפה באיראן – תהא אמריקנית-ישראלית, ישראלית באישור ארה"ב, או ישראלית חד-צדדית – היא רק שאלה של זמן. בחלוף חודשיים מלאי הדלפות ופרסומים נוספים וגם לא מעט דיפלומטיה, מצאתי לנכון לכתוב פוסט המשך במטרה לבחון אם הערכתי הקודמת עדיין תקפה, או שמא יש לעדכנה. אתחיל בסקירה שטחית ובהחלט לא ממצה של האירועים והפרסומים בזמן שחלף:

• פורסם כי תקיפה ישראלית תדרוש סד"כ של כ-100 מטוסים, ותהיה קשה הרבה יותר לביצוע מהתקיפות בעיראק ובסוריה בשל המרחק הרב והצורך בפגיעות מדויקות במטרות תת-קרקעיות. ייתכן כי זה מעבר ליכולותיו של חיל האויר. (ראו גם את הכתבה המקורית באתר CNN).
• פורסם כי לפי הערכת הפנטגון, תקיפה תעכב את פרויקט הגרעין בכחצי שנה בלבד. הערכה זו גם מסתדרת עם מחקרים אקדמיים שקבעו שהשמדת הכור העיראקי ב-1981 השיגה דחיה של כ-8 שנים בלבד. על כך כתבתי בהרחבה בפוסט תקיפת הכור העיראקי – האמנם הצלחה? על שני חלקיו, קריאה מומלצת ביותר (אם יורשה לי להמליץ על פרי עטי).
• פורסם כי ישראל מצטיידת בעוד צוללות גרמניות המסוגלות לשאת נשק גרעיני. צוללות אלו אמורות לספק לישראל יכולת מכה גרעינית שניה ובכך למסד מאזן אימה גרעיני, בדומה לזה שהתקיים בין ארה"ב לברה"מ ומתקיים כיום בין הודו לפקיסטאן (מאזן שנודע בספרות בשם Mutual Assured Destruction, או בקיצור MAD, ולא בכדי). עם זאת, צוללות אלו גם מאפשרות לישראל לתקוף את מתקני הגרעין עם נשק גרעיני טקטי, אפשרות שכבר הודלפה בעבר, כנראה במסגרת מנופי לחץ דיפלומטיים, אבל לכו תדעו. כנגד המדיניות הגרמנית לספק לישראל צוללות בעלות יכולת השמדה המונית יצא לאחרונה הסופר הגרמני בעל העבר הנאצי גינתר גראס. שירו, שכבר הוקע כאנטישמי (ובשיר עצמו הוא אף חזה שכך יהיה, אבל בשביל זה לא צריך להיות גאון גדול), למעשה מותח ביקורת בעיקר על המדיניות הגרמנית לספק לישראל יכולת השמדה המונית כדי לפצותה על השמדה המונית ומביע חשש שגרמניה שוב תישא באשמה (עוד בנושא זה אפשר לקרוא בפוסט מצוין של יוסי גורביץ). יחד עם זאת, ראו ניתוח ספרותי זה הקובע שהשיר אכן ממשיך מסורת אנטישמית.
• פורסם כי הסנקציות מתחילות להשפיע לרעה על חיי האיראנים (ראו גם פה). השבוע גם הודלף מאיראן ביקורת פנימית של נשיא לשעבר הקורא להידבר עם ארה"ב (אך ייתכן שהדלפה זו נועדה לתעתע).
• פורסם כי ייתכן שצפון קוריאה ביצעה ניסוי גרעיני עבור איראן. אם ספוקלציה זו נכונה, אז לאיראן כבר יש פצצה בארון, או שהיא מאוד קרובה.
• בועידת אייפא"ק ממש לפני מפגש הפסגה בין אובמה לנתניהו, הכריז אובמה באופן חד-משמעי שהוא מחויב למנוע נשק גרעיני מאיראן, ושבזמן הקרוב (כלומר עד הבחירות בנובמבר) זה יתבצע אך ורק באמצעות מו"מ (שיתחדש בסופ"ש הקרוב) וסנקציות (שהחרפה נוספת בהן תיכנס בקרוב לתוקף). הצהרה זו למעשה שומטת את הקרקע מתחת לאפשרות של תקיפה ישראלית בהסכמת ארה"ב עד נובמבר, שכן תקיפה זו עלולה לגרור את ארה"ב למלחמה. עם זאת, לאחר הפסגה נתניהו התגאה שהשיג אישור אמריקני לזכותה הריבונית של ישראל להגן על עצמה (זכויות יוצרים על האירוניה שבדבר לדורון רוזנבלום).
• זמן קצר לאחר הפסגה, וכמובן "ללא שום קשר", העביר הפנטגון (שכפוף לרשות המבצעת, כלומר לנשיא) בקשה לקונגרס לאשר סיוע נוסף לישראל כדי לתקצב רכישה של סוללות "כיפת ברזל" נוספות. צעד כזה בתקופה כזו יכול בהחלט להתפרש כתמורה להתחייבות ישראלית לא להפתיע בתקיפה חד-צדדית, לפחות עד הבחירות. איך שהזנב מכשכש בכלב.
• מספר שעות לפני שנופף בועידת אייפא"ק בעוד מסמכי שואה וביצע אנליזה זואולוגית מבריקה, הציג נתניהו בפני אובמה את התנאים הבאים למו"מ עם איראן: "סגירת מתקן ההעשרה בפורדו שליד העיר קום, הפסקת העשרת האורניום והוצאת כל האורניום המועשר מעל רמה של 3.5% מחוץ לאיראן" (הציטוט מכאן). עמדתו של ברק קצת יותר גמישה ומסוגלת לחיות עם המשך העשרה של אורניום ברמה של 3.5%, עמדה שמשמעותה נכונות לתוכנית גרעינית איראנית אזרחית. הבדלים אלו כנראה נועדו לאותת על גמישות מסוימת של ישראל. עם זאת, ייתכן שזוהי עמדה טקטית בלבד מתוך הנחה שאיראן לעולם לא תסכים לפשרה זו.
• לקראת חידוש המו"מ בסופ"ש הקרוב באנקרה בין איראן לשש המעצמות, מו"מ שהוגדר ע"י אובמה כהזדמנותה האחרונה של איראן, גם ארה"ב וגם איראן "מחממות מנועים". ארה"ב פועלת לפי מיטב המסורת של טדי רוזוולט, שיטת המקל והגזר: נכונות לתכנית גרעינית למטרות שלום תחת פיקוח מחד, ומאידך הצבת נושאת מטוסים נוספת במפרץ הפרסי. מנגד, איראן מוסרת מסרים סותרים: נכונות להתגמש ניתנה מפי ראש סוכנות הגרעין של איראן (עם זאת, הוא הביע גם חוסר הסכמה לתנאי הפתיחה של ארה"ב) אך גם בטחון ביכולת לעמוד בפני הסנקציות.

לסיכום הסקירה, העדויות האחרונות מראות שאיראן מאוד קרובה להשגת נשק גרעיני, שהסנקציות מתחילות לעבוד, שמתעוררת מחלוקת פנים-איראנית מסוימת, שאובמה נחוש לא להגיע לעימות צבאי (לפחות לא לפני הבחירות בנובמבר), ושאפילו בישראל (מיוחס לברק, לא לנתניהו) יש נכונות להתפשר על תכנית גרעין איראנית אזרחית (אך ייתכן שנכונות זו היא טקטית בלבד). נוסיף לכך את הנתונים הידועים זה מכבר: אירופה וגם ארה"ב במשבר כלכלי אשר עליה במחיר הנפט רק תחמיר אותו; כוחה הצבאי של ארה"ב נשחק בעיראק ובאפגניסטן ואין בה כיום תמיכה פוליטית במלחמה נוספת וגם לא היכולת הכלכלית לכך; יכולתן של שש המעצמות הנושאות ונותנות עם איראן (מעצמות המערב לצד רוסיה וסין) לתאם מהלכים צבאיים מוגבלת מיסודה בגלל האינטרסים המנוגדים, אך כולן מעוניינות בפתרון דיפלומטי. שקלול הנתונים מעיד שלמעשה כל השחקנים, למעט אולי ישראל, מעוניינים להגיע בסבב השיחות הזה לפשרה (או לפחות להתקדם בכיוונה), מכיון שהאופציה הצבאית והמשך הסנקציות הם פשוט מסוכנים יותר פוליטית וכלכלית לכל הצדדים (למעט ישראל, לכאורה). פשרה, במיוחד אם תלווה בפרסומאים טובים, תאפשר לכולם להציג הצלחה, אפילו לנתניהו. ככל הנראה, פשרה כזו לא באמת תפתור את הבעיה אלא רק תדחה אותה בכמה חודשים או שנים מכיון שלאיראן הידע והיכולת לייצר נשק גרעיני, והיא תוכל בכל שלב שתרצה להפר אותה (מצד שני, גם מתקפה תשיג לכל היותר דחיה, כנראה אף קצרה יותר). גם דחיית הבעיה טובה לכולם, שוב למעט ישראל. דחיה למעשה תושג גם אם השיחות בסבב ה"אחרון" הזה ייכשלו, ותסריט זה סביר למדיי, אך יש בו סיכון לכל הצדדים: לאיראן בשל הידוק הסנקציות ולמעצמות בשל האפשרות שאיראן תשלים ייצור של פצצה. בנוסף, כשלון השיחות ייאלץ את המעצמות להתחיל להכין את התשתית החוקית באו"ם (קרי החלטה במועצת הבטחון) למתקפה מונעת על איראן ובכך להפעיל עליה לחץ נוסף, אך בכך יש סיכון גם בהדרדרות מהירה למלחמה שהם לא רוצים בה וגם בגילוי המחלוקות ביניהן אשר עלולות לחשוף שמתקפה צבאית משותפת היא בלוף ושלמעשה איראן לא מבודדת. כך ששוב, נראה שפשרה בסבב ה"אחרון" הזה (או בסבב ה"אחרון" הבא בעוד זמן לא רב) היא הפתרון הרצוי לכולם (למעט אולי ישראל, כרגיל). ואם בפשרה עסקינן, אז נשאר רק לדבר על המחיר.

זה מחזיר אותי לישראל, אלינו. בפוסט הקודם על איראן, הצבעתי על עליית המדרגה שביצעה ישראל בזמן האחרון, הן בתמרונים צבאיים מבית ומחוץ, הן בהצלחות טקטיות עלומות על אדמת איראן, והן ברטוריקת המנהיגים, אשר החריפה את האיומים לפעול נגד איראן גם באופן חד-צדדי. עליית המדרגה הזו כנראה שהצליחה להדאיג באמת פקידים בכירים בוושינגטון, שהדליפו לתקשורת אודות כוונותיה הלוחמניות של ישראל כנראה כדי לסכל אפשרות זו. אם ישראל מעולם לא התכוונה לתקוף באופן חד-צדדי (כי כפי שפורסם, זה מבצע מסובך למדיי, אולי מעבר ליכולותיה של ישראל, וגם אם יצליח הוא צפוי להניב דחיה מוגבלת מאוד), אז יש לציין שהיא שיחקה את המשחק היטב והצליחה לרתום את אובמה לצידה וגם להשיג סיוע וערובות נוספים לבטחונה. אך אם כך, פירוש הדבר שישראל תסתפק בפשרה שארה"ב תשיג, כלומר תסכים לתכנית גרעין אזרחית איראנית, ואז נשאלת השאלה איך הסכמה כזו מסתדרת עם רטוריקת השואה של נתניהו בחמש השנים האחרונות. ייתכן מאוד שנתניהו סבור שהוא יכול למכור לישראלים כל דבר, אפילו אחוזי לחות, אבל יש לקוות שאפילו לישראלים המיואשים יש גבול והם לא ישלימו עם ניצולה הציני של השואה, אפילו למען "בטחון ישראל" (אך לא הייתי עוצר את נשימתי). אולם בעיניי, השימוש ברטוריקה של השואה, ולא סתם רטוריקת שואה "סטנדרטית" ששמענו מכל מנהיגינו, אלא רטוריקה קיצונית (למשל 'פלוגות אס-אס של המופתי' – ראו בפוסט הקודם על איראן) תוך שימוש באביזרים חזותיים, בכל זאת מעיד על העושה שימוש בה. הרי עם היטלר לא עושים פשרות, וכשכן עושים, זה ייגמר כמו הסכם מינכן. בחלק ב' של הפוסט הדן בתקיפת הכור העיראקי, הצגתי את אי-הרציונליות של בגין, אשר בזמן מלחמת לבנון חש שהוא צר על הבונקר של היטלר. אי-רציונליות זו למעשה הובילה אותו לתקוף את הכור העיראקי באופן חד-צדדי, למרות שהכור בעצם לא היה בנוי לייצור נשק גרעיני. אם נתניהו שותף במידה מספקת לפוסט-טראומה של בגין עם השואה (ולדעתי כולנו סובלים מכך, אך במידות שונות), אזי הוא לא יוכל להכיל שום פשרה עם האיראנים, ובוודאי לא יוכל להסכים למחיר שיצטרך לשלם בשביל פשרה כזו. הרי יש להניח שבשביל להגיע לפשרה עם האיראנים, המעצמות יצטרכו לתת לה גזר נדיב למדיי, ולא רק להפסיק את השימוש במקל הסנקציות. עבור הפסקת העשרת האורניום ופירוק הכורים הקיימים, איראן בוודאי תחתור להישגים אשר בהכרח יפגעו באינטרסים של ישראל, למשל פירוז כל המזה"ת מנשק גרעיני, או הסכמתן של המעצמות להכיר בשטחי השפעה איראנים כמו סוריה ועיראק. לכל הפחות איראן תצטרך לקבל סיוע חוץ וערובות לבטחונה – במיוחד מפני תקיפה של ישראל – ואלו יחזקו את המשטר לעוד שנים רבות.

הרטוריקה הקיצונית של נתניהו ודוקטרינת בגין (אשר אומצה בפועל ע"י כל הממשלות מאז תקיפת הכור העיראקי) ככל הנראה אינן מאפשרות פשרה ישראלית עם תכנית גרעין איראנית כלשהי, וממילא תתקשינה להתמודד עם החיזוק במעמדה של איראן אשר צפוי בעקבות התפשרותה עם המעצמות. אף על פי שישראל התכוננה היטב למאזן אימה גרעיני ביום שאחרי באמצעות הצוללות הגרמניות, וחרף חוסר יכולתה של דוקטרינת בגין להחזיק מים לאורך זמן, המרכיב הלא-רציונלי של מקבלי ההחלטות הישראלים עדיין מהווה בעיניי את קלף הג'וקר המטה את הכף לכיוון תקיפת מתקני הגרעין. אך העדר מוכנות זו מצד המעצמות, ובמיוחד מצד ארה"ב, איננו מתיישב עם כוונותיה של ישראל. יכולתה של ישראל ללחוץ על אובמה נמצאת בשיאה כל עוד ארה"ב במערכת בחירות. לאחר הבחירות, הנשיא הנבחר, אפילו נשיא רפובליקני אך במיוחד אובמה, יהיה חזק מספיק להדוף את לחצי ישראל. לכן אין זה כלל הגיוני בעיניי שנתניהו הסכים לתיאום מוחלט עם ארה"ב (כלומר, לא לתקוף חד-צדדית) עד הבחירות, כפי שכנראה מעיד המימון האחרון של מערכות כיפת ברזל. איננו יכולים לדעת מה הבטיח אובמה לנתניהו (או שמא ייתכן שהכלב בכל זאת מכשכש בזנב?), אך ברור לי שלא ניתן לרבע את המעגל. בהנחה שתקיפה ישראלית תסכן את ארה"ב במלחמה אזורית, בהנחה שנכון לרגע זה, האינטרס האמריקני אינו מתיישב עם מלחמה אזורית, לא לפני הבחירות וכנראה גם לא אחריהן, ובהנחה שהאינטרס הישראלי הפוך, אז הזמן הטוב ביותר לנתניהו לפעול הוא בתקופת הבחירות. אלא אם מתקפה צבאית היתה בלוף אחד גדול. אלא אם הוא פתאום מוכן להתפשר עם נאצים. אלא אם הוא בכל זאת סומך על אובמה. אלא אם הוא בכל זאת – שומו שמיים – רציונלי.