כשחוטבים עצים

אם לא היה מדובר במציאות חיינו הטראגית, זה בוודאי היה מצחיק. מה עדיף – לבכות?

מקיר לקיר תמכו כל הפוליטיקאים, למעט ה"הזויים" משמאל והערבים, בעוד מבצע צבאי בעזה, והתקשורת החרתה החזיקה אחריהם, כי למרבה הצער היא סבורה שתפקידה לשמור על מורל העם (ועל הרייטינג) ולא לשאול שאלות קשות. בשנים האחרונות בכלל אנחנו כ"כ זחוחים, כ"כ מלאים מעצמנו, כאילו כולנו ממש בחרנו לאמץ אישיות טיפוסית של גנרל או טייס, ומלחמות נמדדות רק בהאם הן צודקות או לא, לא בהאם הן חכמות. מה שנכון לנהיגה בכביש, מסתבר, אינו נכון לנהיגה בנגמ"ש.

אבל יש סיבה לכך. המלחמות הפכו להיות – איך אומרים בתקשורת? – "כירורגיות", "סטריליות", ועוד מילים אורווליאניות דומות. הישראלי הטיפוסי, שגדל על האתוס של מלחמה, מלחמה, מלחמה – מלחמה בנאצים עד הכניעה המוחלטת שלהם, מלחמת העצמאות של "מעטים מול רבים", ונצחון הבזק של ששת הימים – לא מתעכב לרגע לחשוב על המחירים של המלחמה. שלא לדבר על הבוז לדיפלומטיה, או"ם שמום, כאילו ישראל יכולה להתקיים שבוע אחד ללא תמיכה אמריקנית (היא יכולה, אבל זה ייראה אחרת לגמרי, דומה יותר לצפון קוריאה או קובה).

ולא סתם הורגלנו בשנים האחרונות שאין מחיר למלחמה. מלחמה עבורנו זה לתת לטובי בנינו להיכנס למטוסים שיוצרו בארה"ב ומומנו בדולרים, ולהפציץ ערבושים – יהיו בלבנון או בעזה. איזו שמחה היתה כאן כשאולמרט יצא למלחמה בחיזבאללה. אנשים כבר סימנו ביומנים שלהם את תאריך הסיום (תאריך ההתחלה ועוד שישה ימים). "מלחמה כמו פעם", "סוף סוף!". העיקר שהמלחמה צודקת. אנחנו "ננצח" (בלי להבין שנצחון על גרילה נראה אחרת לגמרי מנצחון על צבא סדיר). מישהו תהה כאן אם היתה כזו שמחה אילו רוסיה היתה תוקפת אותנו (נגיד)? האם היינו יוצאים למלחמה בכזו קלות מול רוסיה, אם רק היתה זו מלחמה צודקת? כמובן שלא, כי אותם אנחנו לא מצפים "לנצח" בכזו קלות, בשישה ימים.

וכשאין מחיר למלחמה, מי בכלל חושב על שלום? רק לחם ושעשועים, אנחנו הרי מדינה "נורמלית", רק עם כמה מיליוני פלסטינים תחת המגף שלנו, אבל "נורמלית", עם הייטק וריאליטי. ואיך מדינה "נורמלית" יכולה להרשות לעצמה שיירו טילים על אזרחיה, וכו' וכו' וכו'. היא לא יכולה כמובן, יאללה בואו ניכנס בהם. האמריקנים משלמים, המלחמה תהיה "כירורגית" ו"סטרילית" מהאויר, וזה ייתן פורקן לתחושות הנקם של אלו שסובלים מהמצב (וגם של אלו שלא, אבל מתוך הזדהות עם אלו שכן אוהבים לראות ערבים נשחטים). פורקן לתחושות הנקם זה הרי המקסימום שתושבי הדרום יקבלו גם ככה, כי פה האמריקנים משלמים. כשמשרדי הממשלה צריכים לשלם, זה נראה אחרת.

אבל מה לעשות שהמציאות קצת יותר מורכבת, ואיננה תואמת בהכרח את הנרטיב שבו האכילו אותנו בכפית. מלחמות, למי שלא טרח ללמוד את ההיסטוריה האמיתית ורק הסתפק בסלוגנים, או שאינו שייך למשפחת השכול, הן לא "כירורגיות" ולא "סטריליות". ומי שידו קלה על ההדק, או אוהב לשחק באש, במיוחד לפני בחירות, ייתכן שיופתע. או כביטוי האופנתי: כשחוטבים עצים, עפים שבבים. וואללה? (נחשו למי מיוחסת האמרה הזאת).

אז הפתעה, הפתעה, גם החמאס יודע לחטוב עצים. וגם לו יש כמה הפתעות בשרוול. וזה רק נס שלא נהרגו הרבה יותר אזרחים בטילים הבודדים שחדרו את כיפת ברזל ועשו דרכם לאזור הצפוף ביותר בישראל. זה רק נס שהפיגוע בתל אביב הסתיים כפי שהוא הסתיים.

וזה גם נס שנתניהו ראש הממשלה. כי אם הוא היה ראש האופוזיציה, הוא היה מה-זה קופץ על ההזדמנות. מה-זה חוגג בתקשורת. כי הוא יודע איך לטפל בטרור. הוא חזק על החמאס. הוא מבין בבטחון. ראינו. אחרי עופרת יצוקה, הוא טען שהיה צריך לסיים את העבודה ולמוטט "סופית" את החמאס. הוא הכריז שממשלה בראשותו לא תבליג על ירי על אזרחיה ולא תשחק את ההרתעה. וקהל הבית שלו נהה אחריו באמונה שלמה. חזק בדיבורים.

נתניהו אחרי מבצע עופרת יצוקה. מנהיג שמכבד את עצמו.

נס גדול שהוא ראש ממשלה ולא ראש אופוזיציה. בסיטואציה הזו, הנזק שלו כראש אופוזיציה היה עולה עשרות מונים על הנזק שלו כראש ממשלה. כראש אופוזיציה, ההפגנות שראינו אתמול נגד הפסקת האש (ותודה לכפיר על הלינק) היו לא של עשרות בודדות, אלא של עשרות אלפים, כפי שהיה אחרי מלחמת לבנון השניה. כראש אופוזיציה, השיח המלחמתי והנקמני היה רק מתגבר – היה צריך להיכנס בהם, לא לעצור, כן לפעולה קרקעית, כן לרסס אותם. כאילו לא ניסינו את הכל, כאילו ההיסטוריה עצרה ב-67 ולא חווינו את מלחמת לבנון הראשונה, והשניה, ואת עופרת יצוקה. אבל עכשו כשנתניהו ראש ממשלה, וצריך לשווק את השבוע האחרון כהצלחה – וכפי שהוא שיווק את השריפה בכרמל ואת הנאום שלו באו"ם כהצלחות, גם פה סביר להניח שהוא יצליח – אולי יהיו קצת דיבורים על היתרונות של מדיניות שקולה, על תבונה מדינית, על בניית מערכת יחסים עם מצרים. אולי.

לא בטוח. מה שבטוח זה שהשיח ייתחם בין "היה צריך להיכנס בהם ולרסס אותם" לבין ה"מדיניות השקולה" של נתניהו. אף אחד, למעט ההזויים והמושתקים, לא ידבר על התבוסה המדינית שנחלה ישראל במדיניות שהנהיגה מול החמאס מאז נצחונו בבחירות לפני 7 שנים, מדיניות שעיצב שרון (עוד בראש הליכוד) וממשיכיו לא חשבו לרגע לשנותה – היא שירתה אותם היטב למרות הירי על הדרום. אבל לאחר התעלמות ממושכת מהחמאס בעקבות נצחונו בבחירות; ולאחר שההתעלמות התפתחה, עם השתלטותו על רצועת עזה, למצור חונק ששלל מהעזתים מותרות כמו כוסברה ושוקולד בשלל נימוקים מפוקפקים (לרבות החטיפה של גלעד שליט); ולאחר שאולצנו להתיר קצת את המצור ולהסתכן בקסאמים עם ראשי נפץ משוקולד מריר בעקבות ההשתלטות על המאווי מרמרה (עוד מבצע "צודק") – לאחר כל זאת מדינת ישראל "התדרדרה" לניהול מו"מ עקיף עם החמאס על הפסקת אש (מה שסירבה לעשות אחרי עופרת יצוקה) בעקבות המבצע המוצלח הנוכחי. ולא רק זאת, בהפסקת האש התחייבנו להקל עוד יותר את המצור ולאפשר כניסה של העזתיים לשטחים הסמוכים לגדר המערכת. (ויש עוד הסכמות שנותרו פתוחות לדיון או חסויות, יהיה מעניין כשייחשפו). בצדק צוהלים עכשו בעזה.

קיימות שתי דרכים לנצח ארגוני גרילה. הראשונה היא פעולה צבאית ממושכת, כואבת ומדממת, המחזירה הביתה הרבה מאוד ארונות – ממש לא זבנג וגמרנו סטייל 67. וגם בדרך הזו ההצלחה ממש לא מובטחת – תשאלו את האמריקנים שלחמו בויאטנם, את הרוסים שלחמו באפגניסטן, וגם את הישראלים שלחמו בלבנון – ולכן כדאי להכין את העם היטב לקראתה, לא בססמאות נבובות ומתלהמות על מלחמות בזק של "להיכנס בהם" חודשיים לפני בחירות. הדרך השניה לנצח ארגוני גרילה היא תבונה מדינית הרואה למרחוק ומונעת את היווצרותם מלכתחילה.

שתי מלחמות של "זבנג וגמרנו" ועוד מאות פעולות "כירורגיות" ו"סטריליות" לא מנעו מאלפי קסאמים וגראדים להרחיב אט אט את איזורי הצבע האדום, מאזור "עוטף עזה" לראשונה, דרך באר שבע בעקבות עופרת יצוקה, ועכשו גם ראשון לציון, ת"א, וגוש עציון. שתי מלחמות נדרשו כדי שישראל תסכים למציאות שעם קצת תבונה מדינית – לפני מלחמה, לא אחריה – היינו יכולים להגיע אליה הרבה קודם. אבל מכיון שקיומו ושגשוגו של החמאס משרתים מטרות מדיניות אחרות – הפיכת הרש"פ ללא רלוונטית ובכך לאפשר את המשך בניית ההתנחלויות וסיכול היתכנותה של מדינה פלסטינית – מלגלגים על התבונה המדינית בזחיחות וביהירות הכה-אופייניות למנהיגינו ה"בטחוניסטים". עד שנאלצים בכל זאת לחזור אליה כשהמציאות טופחת שוב על פנינו. והיא תטפח שוב, גם בעזה, וגם בגדה.