פרשנות בגרוש

קשה להיות בלוגר חובבן בארץ. עד שהספקתי לגבש תובנה מקורית על האורגיה בחוף בוגרשוב, הנושא כבר נטחן לעייפה בבלוגוספירה וירד מסדר היום. תוך כדי כתיבת פוסט על כיפת ברזל, הצדדים לא התחשבו בי והגיעו להפסקת אש. בעודי מתכנן פוסט על ההתנחלויות והכשרת המאחזים, זה כבר חדשות האתמול כי הבחירות הוקדמו. והנה, כבר עמדתי לפרסם פוסט תחזית לבחירות הבאות, וגם זה כבר ירד מהפרק לטובת סנסציה פוליטית חדשה, כניסת קדימה לממשלה. אכן, קצב האירועים מסחרר למדיי, וקשה לעמוד בו. אולם לפעמים גם זה לטובה, כי כמו שהפוליטיקאים שלנו כבר למדו היטב: אם לא פותחים את הפה, לא יוצאים טמבל. כל הפרשנים כבר מיהרו לשבח את נתניהו על מהלכו המבריק להקדים את הבחירות ולתפוס את קדימה לא מוכנה ואת מפלגת העבודה לא בשלה. עקיבא אלדר כתב שנתניהו למד מטעויותיו של שמיר, שהפסיד בחירות מכיון שהסתכסך עם בוש האב, ולכן הקדים את הבחירות לפני שיספיק להסתכסך עם אובמה בכהונתו השניה. האורקל של הדור, ארי שביט, כתב שהקדמת הבחירות נועדה להשיג נצחון שבחסותו יוכל נתניהו לתקוף את איראן בין ספטמבר לנובמבר (כלומר, בין הבחירות פה לבחירות בארה"ב). שני בלוגרים ותיקים, מוכרים ומוערכים (נדב פרץ ושלום בוגוסלבסקי) כתבו בהתאמה שיחימוביץ' תנצח ושבבחירות הקרובות הכל פתוח. וגם אני, לולא תקלה טכנית קשה של חוסר זמן פנוי עקב חולשתי לאליפות העולם בסנוקר, כבר הייתי מפרסם את המשפטים הבאים:

מה שנראה בתחילת השבוע [שעבר] כסוג של ספין או ברווז תקשורתי שנועד להרתיע את האופוזיציה מלהגיש הצעת חוק לפיזור הכנסת, הפך תוך מספר ימים (והלוויה אחת) לוודאות מוחלטת, כשיו"ר הקואליציה אלקין הגיש בעצמו הצעת חוק כזו. בתחילת השבוע עוד הרהרתי בשעשוע איך בפוליטיקה הישראלית פוליטיקאים יכולים למסמס כל החלטה ולהפר כל התחייבות בקלות וללא מחיר ציבורי כלשהו, אבל אף פוליטיקאי לא יכול להרשות לעצמו מראית עין שהוא פוחד מהקדמת הבחירות. אולם כיום כבר ברור כמעט בוודאות שהיה זה מהלך מתוכנן מראש של נתניהו.

כנראה שאחד מסימני התקופה הוא שכל פישר עם מקלדת – מקצועי או חובבן – יכול להפריש פרשנות בגרוש על הארועים, אבל היא תהיה שווה בדיוק את זה: גרוש. אם כך הדבר וכולם ממילא עושים את זה, אני לא רואה סיבה להפסיק. להלן התחזית שלי לחודשים הקרובים.

המערך חוזר

כפי שהרבה צפו (וביניהם אני), מופז עשה מעשה של מפלגת מרכז קלאסית (או של מפלגת העבודה בעשור האחרון) ולקח את הקולות של המרכז הליברלי לתוך ממשלה ימנית ולאומנית. רק שאף אחד לא חשב שהוא טיפש מספיק לחשוף את זה כבר לפני הבחירות. אלא שמופז עשה את המעשה הרציונלי מבחינתו. מפלגה שנולדה ללא אידיאולוגיה בשביל לשלוט מתקשה באופוזיציה, וקל וחומר מתקשה כאשר הסקרים מנבאים איבוד של כשני שליש מהמנדטים תוך 4 חודשים – אתם יודעים כמה ח"כים מובטלים חדשים זה יוצא? מופז קרוב לוודאי הציל את עצמו מאיבוד שליטה על סיעתו, שכנראה היה מחמיר את מצבו שבעתיים.

מופז כמובן מצפה להשתקם בתוך הממשלה. גם אהוד ברק, שהסקרים האחרונים ניבאו לו את כמעט חציית רף החסימה, מקווה לצבור פופולריות בזמן שהרוויח. אולם כולם יודעים, וביניהם גם שניים אלו, שזה דבר שלא קורה למפלגה לא סקטוריאלית, אלא אם היא עומדת בראש הממשלה. מפלגת העבודה רק נחלשה מישיבה בממשלות הליכוד וקדימה בעשור האחרון, ולמפלגת העבודה יש משהו שאין לא לקדימה ולא לעצמאות – מסורת ויסודות. ככל הנראה שתי המפלגות האלה, שאת המרחק האידיאולוגי ביניהן לבין הצד הפרגמטי בליכוד ניתן למדוד בסרגל, ימשיכו לדשדש ויגיעו לבחירות הבאות בעוד שנה וחצי לכל היותר באותו מצב, אם לא גרוע יותר, אולי אפילו הרבה יותר.

מנגד, נתניהו מתקשה עם הפייגלינים של מפלגתו, שמתחזקים מיום ליום. גם הפיאסקו הנוכחי של הקושי הפוליטי לפנות כמה בתים שנבנו על קרקע פלסטינית פרטית מטרידה אותו ופוגעת קשות בדימויו הממלכתי ובחזות שוחרת השלום שהוא מנסה למכור בעולם. לא סתם הוא מתעקש להיבחר לנשיא ועידת הליכוד, פוזיציה שתאפשר לו להכניס שינויים ברשימה לכנסת. רבות דובר על שריון לאהוד ברק ברשימת הליכוד, ונראה שכניסת קדימה לממשלת הליכוד מכניסה אופציה נוספת שבוודאי תזכה לכינוי חדש ומבריק על-ידי הספינולוגים והחנן-קריסטלים, משהו כמו "מפץ בינוני" או "מפלגת סיירת", או כפי שאני קראתי לזה פה, המערך חוזר. שמעתם את זה פה לראשונה רבותיי: אם הסקרים יראו הישג נאה לרשימה משותפת של הליכוד, קדימה ועצמאות (בסגנון המערך של העבודה ומפ"מ בשנות ה-80) עם כל הניסיון הבטחוני ה"עשיר" וה"מוצלח" של ראשיהם, הישג של למעלה מ-40 או אף 45 מנדטים, ומכיוון שקדימה באה מהליכוד (ורבים מחבריה ישמחו לחזור) ולעצמאות אין ממש ברירה, אולי בבחירות הבאות ”נזכה" לריצה משותפת של השלוש. הרכבת רשימה באופן כזה תאפשר לנתניהו לדחוק החוצה את הפייגלינים ממקומות ריאליים. להזכירכם, לפני הבחירות ב-96 נתניהו עשה מהלך דומה של "מערך" כשצירף את גשר ואת צומת לרשימת הליכוד.

האינטרס הציבורי

אברהם לינקולן הגדיר פוליטיקאים כאנשים בעלי אינטרסים נוספים לאינטרס הציבורי. בפוליטיקה הישראלית אנחנו רואים את זה יום-יום, כשמדי פעם מחוזות אובדן הבושה שוברים שיאים חדשים. לכולם ברור ש"האינטרס הנוסף" של מופז הוא למנוע קטסטרופה למפלגתו בבחירות, ושל ביבי להשיג לעצמו עוד שנה וחצי של שלטון בלי להזיע כמעט. אבל מהו האינטרס הציבורי?

מעניין שבמסיבת העיתונאים שני המכובדים הללו דיברו על האתגרים של ממשלת האחדות: שינוי שיטת הבחירות והסדרת חוק גיוס חדש לאחר פסילתו של חוק טל. אבל רגע אחד, מישהו טרח לברר מה הוסכם? שינוי שיטת הבחירות זה עניין רציני, וכבר נכווינו עם שיטה מקורית בשנות ה-90. איזו שיטת כלאיים תפורה למידותיהם של ביבי ומופז (ולהם בלבד) מתוכננת כעת? ואותה שאלה בנוגע לחוק טל: מה אתם מתכננים, הרי וודאי הייתם צריכים להסכים על משהו מלבד התחמקות מדין הבוחר, לא? מעניין שכל הכתבים הפוליטיים לא טרחו לשאול אותם על פרטים שוליים אלו, אלא טרחו שוב ושוב לשאול את מופז על האמינות שלו ואיך יוכל לעבוד ביחד עם אדם שכינה שקרן. במחשבה שניה, כנראה שלכתבים היתה סיבה טובה להימנע מהשאלה. הרי אילו היו מקבלים תשובה, איזה ערך היה לה?

הגרעין האיראני

הספקולציות בנוגע לתקיפת מתקני הגרעין האיראני ממשיכות. כפי שהיו פרשנים שטענו שהקדמת הבחירות נועדה לחזק את נתניהו בשביל תקיפת המתקנים, יהיה מי שיטען שממשלת אחדות רחבה נועדה לאותה מטרה מכיון שהיא מחזקת את נתניהו באותה מידה, אם לא יותר. מופז אמנם הביע התנגדות לתקיפת מתקני הגרעין בעודו יו"ר האופוזיציה, אבל כעת באמת שאין טעם להזכיר זאת – אנחנו יודעים מה מילתו שווה. אבל היעדר דמות בטחונית סמכותית באופוזיציה בהחלט מסירה בלם נוסף לתקיפה. משקלו של מופז בראשות האופוזיציה עולה על משקלם של האזרחים המודאגים דגן ודיסקין.

אין ספק, הספקולציות ימשיכו. אני כבר עסקתי רבות בבלוג זה בפרשנות בעניין סוגיית התקיפה (ניתן למצוא את כל הפוסטים הרלוונטים בלחיצת כפתור). על בסיס הפוסטים הקודמים, כנראה שממשלת האחדות לא באמת משנה את המצב. התקיפה נותרת תלויה, לעניות דעתי, במידת אי-הרציונליות של נתניהו ופוסט-הטראומה של השואה. בינתיים הוא מפתיע לטובה. אמנם הנאומים המפחידים שלו גורמים לחרדה בציבור ונפנופי מסמכי השואה שלו מגוחכים, אבל כמו שענה זה שקפץ מהקומה ה-20 כששאלו אותו לשלומו בקומה ה-12: So far, so good.

יו"ר האופוזיציה ליברמן

שלי יחימוביץ', העיתונאית שרק לפני 6 שנים ראיינה את עמיר פרץ בפגוש את העיתונות, מנהלת קריירה פוליטית מבריקה, ואני מניח שאפילו היא לא דימיינה שתוכל להיות יו"ר האופוזיציה כבר בקדנציה הזו. אולם במקומה, לא הייתי מתרגל יותר מדיי לנהג ולמאבטחים. אני חוזה שליברמן ישמח לנצל את האפשרות לפרוש על רקע אי-גיוס החרדים. הרי אף אחד לא באמת מאמין שביבי ומופז יגייסו את החרדים בכפייה עד הקיץ – שניהם בונים על קואליציות עתידיות עם החרדים במיטב המסורת. מופז אפילו הזכיר במסיבת העיתונאים שזהו תיקון שייקח כמה שנים, וזה בטוח יספק עילה לליברמן לפרוש על הרקע הזה. הוא בכל זאת צריך איזשהו טיקט פופוליסטי ושונא מיעוטים לבחירות הקרובות, וכמה פעמים הוא יוכל למכור את "בלי נאמנות אין אזרחות" בלי לספק את הסחורה. שונאי הערבים כבר בכיס שלו, והוא בוודאי ישמח לקבל את קולותיהם של שונאי החרדים – מה גם שיש חפיפה גבוהה בין שתי הקבוצות השונאות, כך שזה מסתדר יופי: רק אצל ליברמן, יש מספיק שנאה לכולם!

אם ליברמן יפרוש, יש סיכוי לא רע שיתמנה ליו"ר האופוזיציה. לשם כך הוא צריך שרוב הח"כים באופוזיציה יצביעו למינויו. באמתחתו 19 מנדטים, 15 שלו ו-4 של האיחוד הלאומי. ליחימוביץ' יש 11 בכיס (העבודה ומרצ) ו-11 על העץ – המפלגות הערביות. חד"ש, רע"ם-תע"ל ובל"ד אמנם שונאות את ליברמן, אבל לא בטוח שהן כ"כ מתלהבות מיחימוביץ' ולא יעדיפו להימנע או להציג מועמד משלהן. מקרה בוחן מעניין יהיה הצבעתה של בל"ד (3 מנדטים), שתהווה למעשה בתסריט זה את לשון המאזניים. אם בחירה כזו תונח לשולחנה של המפלגה הפאן-ערבית, תהיה זו ככל הנראה הבחירה בעלת ההשפעה הרבה ביותר מבין כל בחירה אחרת שלה בעברה ובעתידה הנראה לעין. נדיר הוא שמתאפשרת כזו השפעה למפלגה ערבית, ומעניין יהיה לראות איך תנהג. (כמובן שאם תבחר ביחימוביץ', ליברמן והימין ידאגו להזכיר לנו יומם ולילה שראש האופוזיציה יחימוביץ' פועלת בשירות החמאס. עולם כמנהגו ינהג.)

אם ליברמן אכן יצליח לזכות בתואר יו"ר האופוזיציה, ייתכן מאוד שבבחירות הבאות יוכל להתחזק עוד יותר. על כל פנים, אף אחד כבר לא יוכל לבטל את מפלגתו בכזו קלות (אם יש עוד כאלה שעושים זאת). ואם כך, אז נשמח לגלות שאנחנו שוב מתקרבים בצעדי ענק לאירופה. גם בישראל, מפלגת ימין-קיצוני שונאת מיעוטים המתחזקת ומאיימת לכבוש את השלטון.

תקרת הזכוכית של שלי

כבר הזכרתי את עלייתה המטאורית של יחימוביץ'. בפריימריס האחרונים בהם היא זכתה, היא שיווקה את עצמה כמי שאינה מתמודדת על ראשות הממשלה, משום שזו לא אופציה ריאלית ושמפלגת העבודה צריכה להיות גלויה עם הציבור. כשמועד הפריימריס נקבע, היה זה בהשפעת פרישתו של ברק מהמפלגה, והמחאה החברתית עוד לא נראתה באופק. אולם משפרצה, נהנתה שלי מכך שמועד הפריימריס נקבע במקריות בחלון זמן אידיאלי מבחינתה שספק אם מישהו יכל לחזותו – חלון זמן בו המחאה, הקוראת לשינוי סדר העדיפויות ממש בדומה למוניטין החברתי-כלכלי של יחימוביץ' ("העם דורש צדק חברתי"), יוצרת רושם של פוטנציאל פוליטי אדיר, אך עדיין לא הספיקה להחליש מספיק את קדימה. גם יאיר לפיד עוד לא נכנס לזירה והחליש את קדימה עוד יותר. כלומר, כשהפריימריס התקיימו, מפלגת העבודה לא חלמה אפילו על הובלת הגוש, אלא רק קיוותה להתחזק על רקע המחאה. אולם אילו הפריימריס היו מתקיימים היום, כשהעבודה מגיעה למקום השני בסקרים, ספק גדול אם שלי היתה מצליחה לנצח כשראשות הממשלה על הפרק. מצד שני, רק שלי הצליחה להחזיר את מפלגת העבודה למצב הזה.

שלי יחימוביץ' למעשה נהנית ממוניטין של אמינות ויושרה ומאהדה ציבורית. אולם היא לא נתפשת כראש ממשלה, בדיוק בגלל השיח הבטחוני שנגדו היא יוצאת. מצב זה יוצר מעין תקרת זכוכית לשלי ולמפלגת העבודה: כל עוד היא לא נתפשת כאופציה להרכיב את הממשלה, היא תתחזק ומצביעים יצביעו לה, כמו שמצביעים ליאיר לפיד או למרצ. אולם מרגע שייראה שהיא אכן מסוגלת להרכיב את הממשלה, הדבר יבהיל את הציבור – איך אפשר להפקיד את הבטחון בידי עיתונאית, ועוד סוציאליסטית?! יזכירו שהיא מעולם לא מילאה תפקיד ציבורי, יזכירו את פרץ ואת אולמרט, וישכיחו שנתניהו נבחר ב-96 ללא שום רקורד של תפקיד ביצועי, ושהרקורד הבטחוני היחיד שלו היה דרגת קצין זוטר בסיירת מטכ"ל – לא ממש נסיון מכריע כשצריך לקבל החלטות הרות גורל.

תקרת הזכוכית של יחימוביץ' מציבה אותה בדילמה אידיאולוגית. לכאורה, יש פתרון פשוט. יחימוביץ' צריכה להקיף את עצמה בבטחוניסטים פופולריים, וכמה שיותר, וליצור אוירה ותחושה (כלומר ספין) שבמפלגת העבודה יש כוורת וכל ההחלטות הבטחוניות מתקבלות בעבודת צוות. הציבור אוהב עבודת צוות וכוורת, הרבה יותר משהוא אוהב את המחשבה שביבי לבדו מחליט על לחיצת הכפתור. אבל מצד שני, אם יחימוביץ' תעשה זאת, יהיה זה בניגוד לכל תפיסתה לא להיכנע לסדר יום מדיני-בטחוני. בינתיים נראה שהיא לא מצמצה ולא התפשרה, אולם לא היה לה מספיק זמן לעכל את האפשרות הממשית שתרכיב ממשלה. שנה וחצי נוספות יאפשרו לה להתבשל, ובהחלט יהיה מעניין לראות אם תתמיד באידיאולוגיה או תתנהג כפוליטיקאית.