סכסוך פנימי או סכסוך בינ"ל: על דו"ח המאחזים של אדמונד לוי

– ילד, אתה לא יודע שאסור לעשות פיפי בבריכה?
– אבל, המציל, זה לא פייר. כולם עושים!
– נכון, אבל לא מהמקפצה

***

איך דו"ח המאחזים של השופט בדימוס אדמונד לוי מסתדר עם דו"ח המאחזים של עו"ד טליה ששון? האם אין ערך למשפט ולמשפטנים והכל פוליטי? או האם, כפי שסבור אתר "הארץ" ועימו כל השמאל הציוני כמקשה אחת, הדו"ח הזה "הזוי"?

אלה שאלות נוקבות וחשובות, ולא אלאה אתכם בקריאה של פוסט שלם בשביל תשובה. הנה תשובתי, מיידית וחד-משמעית: אכן אין ערך למשפט, הכל פוליטי. מאז ומתמיד היה המשפט כלי בידיה של המדינה (כל מדינה, לא רק ישראל), והיא עושה בו שימוש כרצונה ולפי צרכיה. את דו"ח טליה ששון אימצה ממשלת שרון בהחלטת ממשלה (השר דאז נתניהו הצביע בעד דרך אגב). אז אימצה – כמה מאחזים פונו מאז?! ולפני הדו"ח של ששון, הרבה לפני, עמדת כל הממשלות היתה שחלים דיני כיבוש בשטחי עזה והגדה. אז מה, זה הפריע למדינה להפר את אמנת ז'נבה הרביעית ולהעביר את אוכלוסייתה לתוך השטח הכבוש? לא, זה לא הפריע, נמצאו הטריקים והשטיקים להצדיק את זה. ועכשו יש דו"ח חדש שטוען שהשטח איננו כבוש ושלא צריך את אישור הדרג המדיני לכל שלב בהליכי הבנייה, בדיוק כמו ממערב לקו הירוק. הימין הגיב בצהלה, השמאל קצת בהלם קרב ולא יודע אם הוא צריך לאכול את הכובע או פשוט לסיים כבר את תהליך ההתאבדות ארוך השנים שלו. אבל משהו ישתנה לדעתכם?! ימנים, צננו את עצמכם, שמאלנים, קחו אויר: כמו שהממשלה אימצה את דו"ח ששון ולא שינתה דבר בשטח, היא לא תאמץ את הדו"ח הזה – הרי אי אפשר להשתין מהמקפצה – אבל תמשיך לפעול לפי רוחו (איך ממשלה שהצביעה נגד חוק ההסדרה תשנה את הסטטוס המשפטי של השטחים? מלבד זאת, הדו"ח עצמו לא ממליץ לעשות זאת, אלא רק להכשיר מאחזים, שבלאו הכי אף אחד פה לא חשב שיפונו). הישראבלוף לשלטון.

ובכל זאת, כדי להסביר איך שני משפטנים לא זוטרים בלשון המעטה נותנים שתי חוות דעת משפטיות מנוגדות זו לזו, לא ניתן להסתפק בהסבר הלקוני והפופולרי בארץ: "הכל פוליטי". סוגיית השטחים הכבושים/משוחררים נוגעת בליבה לאופן שבו תופסים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני – כסכסוך פנימי או כסכסוך בינ"ל. כמובן שאופן התפיסה נובע מההשקפה הפוליטית. המשפט הבינ"ל ברובו ובדרך שהתנהל עד לאחרונה מתייחס ליחסים בין מדינות (רק יחסית לאחרונה הורחב המשפט הבינ"ל כדי להתמודד עם התופעה החדשה (יחסית) של ארגונים צבאיים תת-מדינתיים). המשפט הבינ"ל בכללו אינו מתייחס כמעט למציאות בתוך מדינות, וזה מסביר את ה"צביעות" של הקהילה הבינ"ל בהתייחסותה יותר להפרות של ישראל בשטחים מאשר למצב זכויות האדם בסעודיה. (את המשפט האחרון יש לסייג, כי המשפט הבינ"ל הורחב לאחרונה לקביעת אחריות פלילית גם במצבים של הפרות חמורות של זכויות אדם בכל הנוגע לפשעי מלחמה בתוך מדינה, לרבות מלחמות אזרחים כפי שקורה בסוריה.) במילים אחרות, ובהכללה קצת גסה (עם ההסתייגויות שהבאתי), איפה שחל דין לאומי, הוא גובר על המשפט הבינ"ל. ובחזרה אלינו: המצב המשפטי בגדה כרגע הוא של דיני כיבוש של המשפט הבינ"ל, מכיון שהחוק הישראלי לא הוחל על השטח (אולם המתנחלים אזרחי ישראל כפופים לו), והריבון בשטח, ע"פ החלטת מדינת ישראל, הוא צה"ל. הדו"ח של לוי אינו מכחיש את המציאות הזאת, אלא טוען שהיא לא מחויבת מבחינת המשפט הבינ"ל. למרבה הפליאה, הוא צודק.

המונח כיבוש בשיח הישראלי תמיד היה טעון. "עם ישראל לא כובש בארצו" היא הטענה הימנית-דתית-משיחית הקלאסית, ומה בכלל ההבדל בין שיח' מוניס לשיח' ג'ראח? אולם המושג 'כיבוש' מאז ומתמיד התייחס למצב המשפטי, לשלטון הכיבוש הצבאי שישראל עצמה החילה. התפיסה שכל ממשלות ישראל היו שותפות לה, שמדובר בסכסוך בינ"ל, נבעה מכך שתפיסה משפטית זו שירתה את האינטרסים של המדינה. המושג 'כיבוש' מעולם לא התייחס לסוגיית הזכויות ההיסטוריות על הקרקע. יחד עם זאת, המציאות שנוצרה בגדה וברצועה היא כזו שאין לה אח ורע בעולם – כיבוש שטח מנדטורי לאחר תפוגת המנדט, זאת בניגוד לכיבוש שטח שהיה תחת שלטון מוכר של מדינה קיימת (כדוגמת כיבוש סיני ורמת הגולן). רצועת עזה היתה אמנם בשלטון מצרים, אולם זו מעולם לא סיפחה את הרצועה, ולמעשה עד להתנתקות חלו שם חוקי המנדט הבריטי. ואילו הגדה היתה נתונה בסיפוח של ירדן, אולם סיפוח זה נחשב כיבוש בפני עצמו, שלא הוכר על-ידי רוב הקהילה הבינ"ל, ולאחר פרוץ האינתיפאדה ב-87, ירדן עצמה נסוגה מתביעתה לשטח. לכן, לא ניתן להיות כוח כובש בשטחי ארץ ישראל המנדטורית (הידועה גם כ'ארץ ישראל השלמה'), שכן אין להם בעלים חוקיים קודמים. זהו גם ההסבר לכך שניתן היה לספח את כל גבולות שביתת הנשק של שנת 49 (הקו הירוק), מעבר לגבולות החלוקה מ-47. כלומר, אם נחיל את אותו היגיון סיפוחי על שטחי הגדה, אזי כבר לא ידובר בסכסוך בינ"ל בין ישראל לפלסטינים הכפוף למשפט הבינ"ל, אלא בסכסוך פנימי בתוך גבולות השליטה של ישראל ותחת חוקיה. לפי גישה זו, באמת אין הבדל בין שיח' מוניס לשיח' ג'ראח, רק שהמצדדים בגישה זו מהימין לא מוכנים ברובם לתת לתושבי שיח' ג'ראח את אותן הזכויות של תושבי שיח' מוניס (כלומר אלו שלא עזבו, ברחו או גורשו בנכבה).

ארץ ישראל השלמה (בכחול). הגבולות שהבטיח אלוהים חופפים אחד לאחד
לגבולות המנדט הבריטי שנקבעו ע"י חבר הלאומים ב-1922. אין עוד מלבדו.

השופט אדמונד לוי צודק, אך יחד עם זאת צדקתו נכונה לשנת 1967 (בכך כבוד השופט בדימוס אינו שונה מרבים וטובים שתקועים בעבר, ולא משנה כמה תנסו לדבר איתם על ההווה או העתיד, כל שיחה איתם מיד תגלוש אל העבר המתוק: השירות הצבאי, הלימודים בתיכון, המדליות בהן זכו, הצ'יזבטים, וכו'). אילו ישראל היתה טוענת את טענתו של לוי ב-67 ומספחת את השטחים, כפי שסיפחה את כל גבולות הקו הירוק (לרבות אלו שמעבר לגבולות החלוקה), ייתכן מאוד שהעמדה הזאת היתה מתקבלת ע"י הקהילה הבינ"ל, ונושא זכויות האדם בשטחים אלו היה הופך לעניין פנימי ישראלי. אולם טענה כזו איננה יכולה להתקבל כיום. מקורות המשפט הבינ"ל בעיקרם הם שניים: המשפט ההסכמי, קרי האמנות שנחתמו ע"י המדינות השונות (לדוגמא אמנת ז'נבה, עליה ישראל חתומה), והמשפט המנהגי – כלומר משפט שהתקיים על בסיס של נוהג קודם אך לא מוסכם פורמלית. למעשה, רוב רובו של המשפט הבינ"ל מקורו במשפט המנהגי. על בסיס השכלה משפטית בינ"ל קצת דלה, נדמה לי שהחלת דיני כיבוש בגדה מאז 1967, יחד עם התחייבויותיה של ישראל לנהוג לפי דיני הכיבוש, כפי שאושרו ע"י הפרקליטות עצמה (באת כוחה של המדינה) בפני בג"צ, וכמובן כפי שנקבע ע"י החלטות בג"צ; יחד עם נאומים מדיניים מאת מספר ראשי ממשלה, לרבות נאום בר אילן של נתניהו; ויחד עם החלטות בינ"ל רבות בנושא, מהחלטות מועה"ב 242 ו-338 ועד פסיקת בית המשפט בהאג בסוגיית גדר ההפרדה – כל עדויות אלו משמעותן שדיני הכיבוש בשטחי הגדה הם משפט מנהגי לכל דבר. התעלמותה של הועדה מכך גררה ביקורת חריפה על הדו"ח, אבל לא צריך פלפולים משפטיים כדי להגיע למסקנה הזו. לשכחת כל הגורמים, יש בפנינו כבר תקדים ישראלי של ממש אודות תחולת דיני הכיבוש בשטחי הגדה ועמדת הקהילה הבינ"ל בנושא: סיפוח מזרח ירושלים ב-1980. סיפוח זה לא שינה את מעמדה הכבוש לפי הקהילה הבינ"ל, ואפילו החליש את מעמדה של מערב ירושלים: מעט המדינות שקבעו את שגרירויותיהן במערב העיר העבירו אותן אל מחוצה לה בתגובה לסיפוח. כל מי שמעוניין בפעולה דומה על כל הגדה, או לפי הטרנד ההולך וגובר בימין – סיפוח של שטח C בלבד, תוך השארת הפלסטינים במובלעות כביכול "עצמאיות" של הרש"פ (בחסות הסכם אוסלו המשוקץ, שקבע את החלוקה הזאת, יש לציין) – שיתכונן לתגובה דומה. אימוץ הדו"ח הזה ו/או שינוי הסטטוס של השטחים מסוגייה בינ"ל לסוגייה ישראלית-פנימית רק יכרסמו בלגיטימיות השליטה בגדה, ולכן אין זה סביר שישראל תשתין מהמקפצה, כפי שכבר ציינתי, אבל היא בהחלט תמשיך להשתין מתוך הבריכה. הסוגייה, אחרי הכל, היא הרבה יותר מדינית ממשפטית. אולם ככל שעובר הזמן ומתעבות ההתנחלויות, תחת שרץ משפטי כזה או אחר, יותר ויותר גורמים בקהילה הבינ"ל מבחינים שמי הכלור הופכים צהובים. כבר כיום, בקרב קהלים ליברלים הולכים וגדלים בארה"ב ובאירופה, פוחתת הלגיטימציה של ישראל בהחזקת השטחים וגוברת ההכרה שאין מדובר באמת בשליטה זמנית על-פי דיני כיבוש בינ"ל, אלא בשלטון ישראלי פנימי – לפי רוחו של אדמונד לוי – המקיים סוג של אפרטהייד. אם אינכם מאמינים שזהו אפרטהייד, ביחנו כיצד סיפוח מזרח ירושלים יצר אפליה בוטה בזכויותיהם של תושביה הפלסטינים של מזרח ירושלים לרכוש דירה ברחבי העיר לעומת זכויותיהם של יהודים באשר הם. מכיון שמרבית אדמות העיר הן אדמות של מנהל מקרקעי ישראל, לרבות במזרח ירושלים עצמה (!), התושבים הפלסטינים אינם זכאים לחכור אותם, אולם יהודים, גם אלו שאינם אזרחים, יכולים גם יכולים. קיראו היטב את סעיף 19 (3) מתוך תנאי החכירה של המנהל, המגדיר מיהו נתין זר אשר אינו זכאי לחכור אדמות מנהל (ההדגשות שלי):

בפסקה זו, "נתין זר" – מי שאינו אחד מאלה:

(א)       אזרח ישראלי;

(ב)        עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, שלא מסר הצהרה לפי סעיף 2 לחוק האזרחות , התשי"ב-1952;

(ג)        זכאי לאשרת עולה או לתעודת עולה לפי חוק השבות, התש"י-1950, שקיבל במקומה אשרה ורשיון לישיבת ארעי כעולה בכוח מכוח חוק הכניסה לישראל, התשי"ב-1952.

(ד)        תאגיד שהשליטה עליו בידי יחיד שהינו אחד מאלה המנויים בפסקאות (א) – (ג) לעיל או בידי יותר מיחיד אחד כאמור.

כעת דמיינו את החוק הזה, וחוקים אחרים ברוחו, חלים ברחבי הגדה כולה.